סכסוך על הקרקע שבבעלות עיריית תל אביב הגיע לסיומו לאחר עשרים שנה. הקרקע, שנמצאת בלב הוד השרון, עמדה במאבק משפטי ממושך בין עיריית תל אביב ויזמי נדל”ן, לעיריית הוד השרון שנאבקה בתוכניות הבנייה.

השטח הנטוש המוערך בכ-130 דונם, מחבר בין שתי שכונות מרכזיות בהוד השרון: כפר הדר ורמתיים. חלקו שדה חקלאי לא מעובד, ובחלקים אחרים פזורים מבנים קטנים, נטושים ושבורים מכוסים כתובות גרפיטי וצמחייה עבה.

סיפורו של השטח שזור בהיסטוריה המקומית. תחילתו, כפי שידועה לנו, בבעלות השייח’ הבדואי אבו קישק, ששבטו החזיק בשטח של כעשרים אלף דונם באזור השרון, שעליו הוקמו לימים ערים מהרצליה ועד אזור פתח תקווה. בתחילת שנות ה-1920 רכש יהושע חנקין, חלק מהקרקעות במטרה להכשיר אותן להתיישבות ולחקלאות יהודית. כעבור כמה שנים, נמכרו חלקן לבעלי הון, ובהם נורמן (נחום) שיפר, יהודי ציוני קנדי, ושותפו יעקב הלפרין. השניים רכשו שטח של כ-1200 דונם, שמתוכו יועדו 130 דונם לשימוש חקלאי. בהמשך, חבר שיפר לקבוצת עירוניים שרכשו קרקעות סמוך לשטחו, ויחד הקימו מושבה חדשה בשם “הדר”.

שיפר בנה את ביתו במשך כשנתיים בראש גבעה קטנה. הבית עוצב על ידי האדריכל יוסף ברלין בסגנון ניאו קלאסי שאופיין בחלונות רבים, גבוהים ומקומרים עם תריסי עץ בגוון טבעי. על יד ביתו ניצב מגדל מים קטן שנועד לצרכי המשפחה. בסמוך אליו, נבנו גם מגדל ובריכה לאגירת מים על ידי תושבי כפר הדר, בין היתר לצורך הגנה על המקום מפני פורעים ערבים. שאר השטחים שימשו כמשק חקלאי שכלל מטעי בננות, פרדסים, רפת ולול אשר סיפקו מקור תעסוקה עבור חלק מתושבי הכפר.

אולם, ההשקעה הרבה בפרדס, לצד משבר הבורסה בניו יורק בשנת 1929, פגעה אנושות בנכסיו של שיפר. בשנת 1932 הוא הוכרז כפושט רגל ונאלץ למכור את ביתו ואת מרבית קרקעותיו. שיפר רצה למכור את השטח למועצת המושבה רמתיים, אך בשל בעיות תקציביות נאלצו לוותר על הרכישה. בעקבות זאת רכשו חלק מפועליו חלקות אדמה במחיר נוח והקימו משקים עצמאים משלהם, ואילו את הבית קנתה משפחת אליס, משפחה יהודית מאמריקה.

שתיים-עשרה שנים לאחר מכן, נמכר השטח פעם נוספת, הפעם לעיריית תל אביב, שייעדה אותו להקמת מוסד שיקומי לילדים באמצעות עיסוק בחקלאות. תחילה פעל המעון בבית שיפר ובהמשך הורחב מערבה. בשנות החמישים עקרה עיריית תל אביב את הפרדס, ובמקומו הקימה מבנים נוספים, מגרש כדורגל, דרכי כניסה חדשות ושדרות עצים. בשנת 1960 הקימה על כשלושים דונמים בצדה המזרחי של הגבעה, פנימייה לנערות בסיכון בשם “בית הנערה”. שני המוסדות למדו יחד באותו בית ספר, אך שאר הפעילויות והמגורים הופרדו באמצעות גדר.

לאורך השנים עברו במוסדות אלה עשרות נערים ונערות ממשפחות קשות יום. בכתבה מצולמת שערכה עידית סופר, מרואיינים תלמידי עבר שמתארים תחושה עוטפת וביתית, “כמו קיבוץ” אמרה אחת המרואיינות. בנוסף, רואיין משה שקדי, שעבד בפנימייה במשך 27 שנים, תחילה כמדריך ואחר כך כמנהל. בריאיון הוא מתאר את התחושה המשפחתית והקשר העמוק שהיה לו למקום, לנערים ולנערות.

מאז סגירת הפנימייה בשנת 2003, משמש מבנה כיתות הלימוד את בית הספר הדמוקרטי, בעוד שאר המבנים ננטשו והוזנחו. עם השנים התמלאו קירותיהם כתובות גרפיטי צבעוניות ויצירתיות ונבנו בהם “זוּלות” של בני נוער. המקום שימש גם תנועות נוער לפעילויות במהלך השנה ובחופשות, ותושבי השכונה טיילו בו עם ילדיהם וכלביהם. מרחב בית הנערה מושך אליו גם אוֹמנים וצלמים המגיעים להנות מנוף טבעי וצמחייה ירוקה.

עם החיים החדשים שנוצרו במקום, החל מאבק משפטי בין עיריית הוד השרון לעיריית תל אביב בנוגע לזכויות הבנייה בקרקע. עיריית הוד השרון ביקשה לשמר את המתחם ההיסטורי ולהותיר את השטח כ”ריאה ירוקה”. מנגד, עיריית תל אביב רצתה לממש את הפוטנציאל הנדל”ני ולבנות שכונה חדשה בעסקאות של מאות מיליוני שקלים.

לאורך השנים נחתמו הסכמים שונים ובהם אושרו תוכניות בנייה של כ-2400 יחידות דיור – שהיו מביאות להרס מוחלט של המתחם. בבחירות לראשות העירייה בשנת 2018 נבחר אמיר כוכבי, תושב המקום, שהבטיח לפעול לשיפור העסקה עבור התושבים. מאותה שנה החל הליך משפטי נוסף, במטרה לשמר חלקים מהמתחם עבור הציבור. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע להגדרת מרבית המבנים כאתרי מורשת לשימור, ובראשם ביתו של שיפר ומגדלי המים. בשנת 2024, במערכה הצבאית עם איראן, ספג השטח פגיעה ישירה מטיל בליסטי, שנפל סמוך לבית שיפר ולמגדל המים הקטן – ושניהם נהרסו כליל.

השנה, לאחר עשרים שנות סכסוך משפטי, הגיע ההליך לסיומו ונחתמה עסקה חדשה, שמצליחה לשמר חלק מערכי הטבע והנוף. התוכנית קובעת החלפת שטחים: 241 יחידות דיור שבנייתן תהיה מחוץ לגבולות השטח ההיסטורי של בית הנערה, ובמקומן השטח ישמש כפארק ציבורי.

סופו של הסיפור איננו מושלם – בשטח עדיין עתידה להיבנות שכונה חדשה, והריאה הירוקה שהתרגלו אליה תושבי העיר לא תישאר כשהייתה. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שתושבי הוד השרון נהנו במשך שנים מפנינת טבע בלב העיר, שסופה היה ידוע מראש. מעבר לכך, מהדף הטיל, ניזוקו כמאה בתים בשכונות הסמוכות – דבר שממחיש עד כמה היה מזל שהתוכניות המקוריות לא יצאו לפועל שכן פגיעה כזו הייתה עלולה לגבות קורבנות רבים בגוף ובנפש.

[מאי 2026]

חזרה לסקירות ודעות

מגדל המים בקיבוץ מרחביה נמנה עם סממניה הבולטים של ההתיישבות בארץ. המגדל מסמל את מי החיים וזרימתם. כעצם בולט, הוא מוטבע כחותם של התרבות בנוף הפתוח של הקיבוץ ומקרין ביטוי אדריכלי והנדסי חדשני שאפיין את צורכי השעה והחומרים לבנייה בראי התקופה. בנוסף לתכליתו התפקודית, השתלב המגדל במרקם החיים בקיבוץ. הוא אף משתקף ביצירות אומנות מקומית ובסמל הקיבוץ.

כשהוא מוסתר כיום בעצים עתירי ענפים ירוקים, במרכז “החצר הגדולה”, במלאות 110 שנים להקמתו, עם הבליה שהשפיעה לרעה על חזותו וסיכנה את המבקרים בקרבתו, הוא גודר ועבר בחורף 2026 שיפוץ שיחזיר לו את מעמדו ואת תפארתו.

המגדל הופיע לראשונה בתרשים התוכנית הרעיונית שרשם אדריכל חצר הקואופרציה, אלכסנדר ברוַולד, ארכיטקט יהודי-גרמני ששאף ליצור סגנון ארץ-ישראלי מיוחד, שישלב את הבנייה האירופית המתקדמת בזמנה עם אלמנטים אוריינטליים. במרכז החצר הציב מגדל מים מלבני – לא עגול, לא מצועצע – הניצב על ארבעה עמודי בטון מזוין בברזל, גבוהים וחזקים, ממש “אַייזן בטון”, ובזה עיקר ייחודו וראשוניותו.

בנייתו של מגדל המים, האחרון בין בנייני החצר, החלה בשנת 1914, והסתיימה ב-1916. יוסף לוי, מהנדס ויזם ציוני מראשוני העולים מגרמניה, ערך ניסויי בנייה בקואופרציה וייעץ בעניין השימוש בבטון מזוין ובחישוב עלותו של המגדל. הבנייה בוצעה על ידי החברה החיפאית “קראוזה וטריידל”, שעליה פיקח המהנדס הירושלמי וילהלם הקר. מְיכָל המים המלבני נתמך בבסיס קורות, שטחו 2.5×2.5 מ’, גובהו 5 מ’ והקיבולת שלו כ-20 מ”ק [20,000 ליטר]. המְיכָל ניצב על ארבעה עמודים המתרחבים בבסיסם, שגובהם 11 מ’.

בספר “מגדלי מים בישראל” (אוניברסיטת תל אביב, 1993), בהתייחסותה למגדל המים במרחביה, מתייגת אותו רבקה נחמני שוסטרמן, מחבֶרת המאמר על התפתחות מגדלי המים בארץ ישראל: “הוא גיאומטרי-פונקציונאלי, ואפשר לומר שהוא מודרני ביחס לתקופתו”.

מכיוון שהיה זה המבנה הראשון בארץ שנבנה על עמודי בטון מזוין, שסך גובהו מגיע ל-16 מטרים, כשהוא נושא עליו מיכל מים גדול וכבד מבטון, הוא עורר עניין בחזקת פלא אדריכלי, ומכל הארץ באו לראותו ולחקותו. כשיורדים לפרטים, מתברר שברוולד משתמש במקביל בשתי “שפות”: אזורית-אנושית למגורים בחצר, והנדסית-מודרנית לתשתיות – ובכוונה מציב אותן זו מול זו כדי לבטא גם שורשיות וגם קדמה. הייחוד מתמצה בצירוף נדיר של כמה מאפיינים שמופיעים יחד מוקדם מאוד בארץ. זהו אחד המבנים הראשונים, שמגלמים בפועל רעיון שיהפוך לבסיס האדריכלות המודרנית: הפרדה ברורה בין שלד למסה – עמודים נושאים למטה, מיכל “מרחף” למעלה, כשאופן עמידת המגדל חשוף לעין. הראשונות מתבטאת בכך שהבטון מאפשר הרמה של גוף כבד מעל הקרקע, מה שלא היה אפשרי בבנייה מסורתית בארץ. כאן מתקיימת הגישה העיצובית לפיה פונקציה הופכת לצורה, שכן אין קישוט, או הסוואה והצורה נובעת ישירות מהצורך: מים בגובה שווה לחץ, ובכל זאת מתקבל אובייקט בעל נוכחות אדריכלית חזקה. המגדל הוא אחד הביטויים הראשונים בארץ לחשיבה אדריכלית מודרנית, שבה המבנה, החומר והפונקציה מתלכדים לצורה אחת ברורה. בראייה מרחבית המגדל הוא האלמנט האנכי היחיד במכלול המבנים שבחצר וכך הוא הופך לעוגן חזותי וארגוני של המרחב ומתפקד גם כסימן דרך וגם כמרכז רעיוני. אפשר לציין כי קיים מתח מכוון ולא מקרי בין ניגודים: אופקי מול אנכי; כבד מול קל; מסורתי מול חדשני וקהילתי מול תשתיתי. בכך המגדל מדגיש את החצר, והחצר “מרככת” את המגדל – מעין קומפוזיציה המקרינה יציבות עם שאיפה קדימה.

בחוברת “מקום כזה קטן עם היסטוריה כזאת גדולה”, מעשיר דורון מור, לשעבר מנהל האתר ההיסטורי, את המידע: “לרגלי המגדל נבנו בין העמודים שקתות בטון להשקיית בהמות העבודה, ועד היום נראות שם טבעות המתכת שאליהן נקשרו הבהמות [נותרו רק שתי שקתות, מערבית ומזרחית]. בין השקתות הוצבה, על שלושה עמודי אבן עגולים, קערת נחושת גדולה, שנועדה לפי אחת הסברות לגידול דגים” [גם היא איננה עוד]. דורון מוסיף ומספר: “בשנות ה-1940, בראש המגדל הוצבה אנטנה של שירות הידיעות [ש”י] האזורי של “ההגנה”, שהייתה מקושרת לתחנת אלחוט באחד ממבני החצר, שעמדה בקשר עם ספינות המעפילים הלא לגליות של המוסד לעלייה ב’. הבריטים חיפשו את התחנה המשדרת מהמגדל אל הספינות, אך לא העלו על דעתם שהיא משדרת ממרחק כה רב, מהעמק”.

כשחגג הקיבוץ 50 שנה להתיישבות בחצר, היה זה בשנת 1980. שלומית ורדי-אלומה, שִִחזרה את ימי ילדותה באסופה “יובל שנים – תר”ץ-תש”ם”, כשהיא מתרפקת על העבר בערגה: “בתווך ניצבת ברֵכת המים המתנשאת על ארבע רגליים גבוהות וממריאות, ומִִתאר הברֵכה אף הוא מרובע, ולרגליה ארבע שקתות שסוסים ופרדות שותים מהן בצמא בערוב היום, וילדים מסתכלים בתימהון כיצד שותות הבהמות מערוֹת את המים לקרבן בפיות סגורים כמעט”.

בשיר “במקום הזה”, שפרסמה המשוררת המחוננת, בת למייסדי הקיבוץ, מירה מינצר יערי, היא נזכרת בילדותה כשגילתה את צפונותיו של מגדל המים, הניצב על עמודיו, אך לא העזה לעלות בסולם לראות מה מסתתר בתוך לוע הבריכה. החוויות שנצרבו בה מקבלות פרשנות מאוחרת בבגרותה ומשקפות כעבור שנים את משמעותו של המגדל וסביבתו הקרובה.

המגדל משמש לאורך השנים, וגם כיום, כמרכז חברתי לחגיגות. גולדה מאיר מספרת בזיכרונותיה בספרה “חיי”, כיצד בתחילת שנות ה-1920 היו חברי הקבוצה שלה רוקדים בלילה לרגלי המגדל, אחרי יום עבודה מפרך, לאורו של פנס לוקס, מתוך שמחה על גאולת הארץ והפרחת השממה. ראובן ניר, מבני הקיבוץ הראשונים, זוכר אווירה דומה, כשבשנות ה-1940-1930 נהגו להתכנס סביב המגדל מייסדי הקיבוץ וילדיהם לאורו של פנס לוקס, לבילוי חברתי אחרי ארוחת הערב. ביצירתו של חבר הקיבוץ אברהם (בוז’יק) תלמי משנת 1936, רואים את החברים חוגגים את הלילה החשוך, מסביב למדורה לוהטת בעוצמתה ומאירה לצד המגדל. גם הצייר אריה סרטני מאותו קיבוץ, הותיר אחריו התרשמויות מהמגדל שבחצר.

בתחילת שנות ה-1990, כשהוחלט על שימור החצר ההיסטורית, גויס למשימה האדריכל פרדי כהנא מקיבוץ בית העמק. בתוכנית הרעיונית לאתר, נכלל רעיון מעניין שלא זכה להתבצע. הוא תכנן את רחבת מגדל המים, הקשורה לגן ארץ-ישראלי על ידי אמת מים, המסמלת את פיתוח ההשקיה לחקלאות ולגינות הנוי ומזרימה את מי בריכת המגדל אל הגן. לאורך שביל מרכזי יוצגו, לפי התוכנית, דגמים של צורות התיישבות שונות, אשר יסבירו את הייחודיות שלהן מבחינה תכנונית וארכיטקטונית. חלפו כבר שלושה עשורים מאז, ומגדל הבטון האיתן והעניו, סוקר בסבלנות את סביבתו הקרובה והרחוקה, כמרחב-יה, כבר 110 שנים מאובקות ומסקרנות. והינה בימי האביב, כשהוסרו הפיגומים, הוא נחשף שוב בהדרו, בעוצמתו המאופקת.

על פניו נראה שפרויקט הגן הארץ-ישראלי, שכבר נשכח, עם אמת המים שתזרים חיים מהמגדל, מפנה את מקומו ליוזמה אחרת, פחות יצירתית, אך “עכשווית”, הכוללת בין השאר תכנון נופי, שתילת עצי הצללה, גינון, והתקנת תאורת רחוב סולארית.

[מאי 2026]

חזרה לסקירות ודעות