סכסוך על הקרקע שבבעלות עיריית תל אביב הגיע לסיומו לאחר עשרים שנה. הקרקע, שנמצאת בלב הוד השרון, עמדה במאבק משפטי ממושך בין עיריית תל אביב ויזמי נדל”ן, לעיריית הוד השרון שנאבקה בתוכניות הבנייה.

השטח הנטוש המוערך בכ-130 דונם, מחבר בין שתי שכונות מרכזיות בהוד השרון: כפר הדר ורמתיים. חלקו שדה חקלאי לא מעובד, ובחלקים אחרים פזורים מבנים קטנים, נטושים ושבורים מכוסים כתובות גרפיטי וצמחייה עבה.

סיפורו של השטח שזור בהיסטוריה המקומית. תחילתו, כפי שידועה לנו, בבעלות השייח’ הבדואי אבו קישק, ששבטו החזיק בשטח של כעשרים אלף דונם באזור השרון, שעליו הוקמו לימים ערים מהרצליה ועד אזור פתח תקווה. בתחילת שנות ה-1920 רכש יהושע חנקין, חלק מהקרקעות במטרה להכשיר אותן להתיישבות ולחקלאות יהודית. כעבור כמה שנים, נמכרו חלקן לבעלי הון, ובהם נורמן (נחום) שיפר, יהודי ציוני קנדי, ושותפו יעקב הלפרין. השניים רכשו שטח של כ-1200 דונם, שמתוכו יועדו 130 דונם לשימוש חקלאי. בהמשך, חבר שיפר לקבוצת עירוניים שרכשו קרקעות סמוך לשטחו, ויחד הקימו מושבה חדשה בשם “הדר”.

שיפר בנה את ביתו במשך כשנתיים בראש גבעה קטנה. הבית עוצב על ידי האדריכל יוסף ברלין בסגנון ניאו קלאסי שאופיין בחלונות רבים, גבוהים ומקומרים עם תריסי עץ בגוון טבעי. על יד ביתו ניצב מגדל מים קטן שנועד לצרכי המשפחה. בסמוך אליו, נבנו גם מגדל ובריכה לאגירת מים על ידי תושבי כפר הדר, בין היתר לצורך הגנה על המקום מפני פורעים ערבים. שאר השטחים שימשו כמשק חקלאי שכלל מטעי בננות, פרדסים, רפת ולול אשר סיפקו מקור תעסוקה עבור חלק מתושבי הכפר.

אולם, ההשקעה הרבה בפרדס, לצד משבר הבורסה בניו יורק בשנת 1929, פגעה אנושות בנכסיו של שיפר. בשנת 1932 הוא הוכרז כפושט רגל ונאלץ למכור את ביתו ואת מרבית קרקעותיו. שיפר רצה למכור את השטח למועצת המושבה רמתיים, אך בשל בעיות תקציביות נאלצו לוותר על הרכישה. בעקבות זאת רכשו חלק מפועליו חלקות אדמה במחיר נוח והקימו משקים עצמאים משלהם, ואילו את הבית קנתה משפחת אליס, משפחה יהודית מאמריקה.

שתיים-עשרה שנים לאחר מכן, נמכר השטח פעם נוספת, הפעם לעיריית תל אביב, שייעדה אותו להקמת מוסד שיקומי לילדים באמצעות עיסוק בחקלאות. תחילה פעל המעון בבית שיפר ובהמשך הורחב מערבה. בשנות החמישים עקרה עיריית תל אביב את הפרדס, ובמקומו הקימה מבנים נוספים, מגרש כדורגל, דרכי כניסה חדשות ושדרות עצים. בשנת 1960 הקימה על כשלושים דונמים בצדה המזרחי של הגבעה, פנימייה לנערות בסיכון בשם “בית הנערה”. שני המוסדות למדו יחד באותו בית ספר, אך שאר הפעילויות והמגורים הופרדו באמצעות גדר.

לאורך השנים עברו במוסדות אלה עשרות נערים ונערות ממשפחות קשות יום. בכתבה מצולמת שערכה עידית סופר, מרואיינים תלמידי עבר שמתארים תחושה עוטפת וביתית, “כמו קיבוץ” אמרה אחת המרואיינות. בנוסף, רואיין משה שקדי, שעבד בפנימייה במשך 27 שנים, תחילה כמדריך ואחר כך כמנהל. בריאיון הוא מתאר את התחושה המשפחתית והקשר העמוק שהיה לו למקום, לנערים ולנערות.

מאז סגירת הפנימייה בשנת 2003, משמש מבנה כיתות הלימוד את בית הספר הדמוקרטי, בעוד שאר המבנים ננטשו והוזנחו. עם השנים התמלאו קירותיהם כתובות גרפיטי צבעוניות ויצירתיות ונבנו בהם “זוּלות” של בני נוער. המקום שימש גם תנועות נוער לפעילויות במהלך השנה ובחופשות, ותושבי השכונה טיילו בו עם ילדיהם וכלביהם. מרחב בית הנערה מושך אליו גם אוֹמנים וצלמים המגיעים להנות מנוף טבעי וצמחייה ירוקה.

עם החיים החדשים שנוצרו במקום, החל מאבק משפטי בין עיריית הוד השרון לעיריית תל אביב בנוגע לזכויות הבנייה בקרקע. עיריית הוד השרון ביקשה לשמר את המתחם ההיסטורי ולהותיר את השטח כ”ריאה ירוקה”. מנגד, עיריית תל אביב רצתה לממש את הפוטנציאל הנדל”ני ולבנות שכונה חדשה בעסקאות של מאות מיליוני שקלים.

לאורך השנים נחתמו הסכמים שונים ובהם אושרו תוכניות בנייה של כ-2400 יחידות דיור – שהיו מביאות להרס מוחלט של המתחם. בבחירות לראשות העירייה בשנת 2018 נבחר אמיר כוכבי, תושב המקום, שהבטיח לפעול לשיפור העסקה עבור התושבים. מאותה שנה החל הליך משפטי נוסף, במטרה לשמר חלקים מהמתחם עבור הציבור. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע להגדרת מרבית המבנים כאתרי מורשת לשימור, ובראשם ביתו של שיפר ומגדלי המים. בשנת 2024, במערכה הצבאית עם איראן, ספג השטח פגיעה ישירה מטיל בליסטי, שנפל סמוך לבית שיפר ולמגדל המים הקטן – ושניהם נהרסו כליל.

השנה, לאחר עשרים שנות סכסוך משפטי, הגיע ההליך לסיומו ונחתמה עסקה חדשה, שמצליחה לשמר חלק מערכי הטבע והנוף. התוכנית קובעת החלפת שטחים: 241 יחידות דיור שבנייתן תהיה מחוץ לגבולות השטח ההיסטורי של בית הנערה, ובמקומן השטח ישמש כפארק ציבורי.

סופו של הסיפור איננו מושלם – בשטח עדיין עתידה להיבנות שכונה חדשה, והריאה הירוקה שהתרגלו אליה תושבי העיר לא תישאר כשהייתה. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שתושבי הוד השרון נהנו במשך שנים מפנינת טבע בלב העיר, שסופה היה ידוע מראש. מעבר לכך, מהדף הטיל, ניזוקו כמאה בתים בשכונות הסמוכות – דבר שממחיש עד כמה היה מזל שהתוכניות המקוריות לא יצאו לפועל שכן פגיעה כזו הייתה עלולה לגבות קורבנות רבים בגוף ובנפש.

[מאי 2026]

חזרה לסקירות ודעות