בין בטון לקדושה, מסע קצר אל לב בתי הכנסת של רמת אליהו, שם סיירנו בחלק קטן מהם במסגרת “הליכות ג’יין” בראשון לציון בהובלת קרין מוכתר וליאורה ניאזוב. גיליתי עוד עולם ייחודי בראשון לציון, שלנו, שלא הכרתי עד כה.

[ג’יין ג’ייקובס הייתה עיתונאית, סופרת והוגת דעות אמריקאית־קנדית, שנולדה בשנת 1916 ונפטרה ב-2006. היא נחשבת לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם התכנון העירוני המודרני. התנגדה לרעיון של ערים מתוכננות בצורה קרה ומנותקת מבני אדם – עם כבישים ענקיים, הריסת שכונות ותיקות ומגדלי בטון חסרי חיים. במקום זאת היא האמינה שצריך עיר שמאופיינת עם רחובות חיים ותוססים, חנויות קטנות ובתי קפה, אנשים ברחוב במשך כל שעות היום, ערבוב של מגורים, מסחר ותרבות, שימור שכונות היסטוריות והליכה רגלית בדרכים קהילתיות. הרעיונות שלה השפיעו מאוד גם על: שימור מורשת, תכנון עירוני מודרני, חיזוק קהילות, פיתוח מדרחובים, עידוד הליכה ברגל וחיי רחוב. לכן קראו על שמה את אירועי Jane’s Walk – סיורי הליכה קהילתיים שמתקיימים ברחבי העולם].

בשעות בין הערביים, כשרוח קלה מנשבת מכיוון הים של ראשון לציון וחודרת אל בין שיכוני בתי הרכבת של רמת אליהו, השכונה משנה את פניה. רעש הילדים המשחקים ברחובות מתערבב בצליל עמוק, רב-קולי, של תפילה. זהו פסיפס של ניגונים, שפות ומסורות שמתנקזים כולם אל תוך שטח גיאוגרפי קטן, במערב ראשון לציון.

רמת אליהו, שנוסדה בשנות ה-1930 כ”עזרה וביצרון” והתרחבה עם גלי העלייה הגדולים, היא מוזיאון חי של החברה הישראלית. אך הלב הפועם באמת של המקום הזה נמצא דווקא מתחת לפני השטח, בתוך המקלטים הציבוריים, שהפכו עם השנים למבצרים של רוח.

השכונה התפתחה בעיקר בשנות ה־60 וה־70 עבור גלי עלייה גדולים, והפכה במשך השנים לפסיפס אנושי יוצא דופן של עדות, מסורות, ניגונים ומנהגים. ברחובות השכונה אפשר לשמוע מנגינות תפילה מרוקאיות, תימניות, טוניסאיות, עיראקיות, פרסיות וחב”דיות – וכל עדה שמרה בקנאות ובאהבה על נוסח התפילה שלה, המאכלים, השפה והמנהגים.

רמת אליהו נחשבת במשך עשרות שנים לאחת השכונות המסורתיות ביותר בראשון לציון. רבים מתושביה הגיעו, כאמור, כעולים חדשים מצפון אפריקה, תימן, עיראק, פרס ומדינות נוספות. עבור רבים מהם, בית הכנסת היה מרכז חברתי, מקום מפגש, בית תרבות, ולעיתים גם מקום שסייע לעולים להתמודד עם קשיי הקליטה.

כדי להבין את רמת אליהו, צריך להקשיב לקולות. כאן תוכלו למצוא את דור המייסדים יוצאי מרוקו ועיראק, ששומרים על נוסח התפילה המפואר של אבותיהם; לצידם את הקהילה התימנית השורשית, שבה ה”מוֹרי” עדיין מלמד את הילדים להגות כל אות בדקדקנות; ואת הקהילה האתיופית הגדולה, שהביאה עמה את ה”מסגיד” ואת מסורת הקסים העתיקה, הממזגת ענווה עם קדושה עילאית. המפגש בין יוצאי חבר המדינות, ותיקי השכונה והעולים החדשים, יוצר מרחב שבו השכנות היא שותפות גורל.

נוצרה במקום תופעה ייחודית, כשמקלטים ציבוריים שהפכו בשגרה לבתי כנסת פעילים, עמוסים בפריטי ציוד רבים ובחירום הם צריכים לשמש מקלטים ומרחבים מוגנים לתושבים כדי להסב אותם מהר למרחבים מוגנים צפופים מאוד.

• משפחות עם ילדים קטנים נדחקו בין ספסלי תפילה צפופים וארונות.
• היו ויכוחים מקומיים בין צורכי תפילה לבין צורכי חירום.
• היו מקלטים שבהם התארגנו יחד לתפילות, לקריאת תהילים, לחלוקת אוכל ולעזרה לקשישים בזמן האזעקות.
• בחלק מהמקרים נטען שמקלטים לא היו ערוכים היטב ולא מותאמים ללינה ממושכת.
• לחלק מהתושבים לא היה מספיק מקום להיכנס ולהתגונן והם נאלצו להישאר בביתם.

תושבים פנו לעירייה בדרישה לעזור בפינוי המקלטים בעזרת המחלקה לפניות הציבור והאגודה לזכויות האזרח בישראל, אך נראה שהרבה מקלטים עדיין נשארו מלאים וצפופים עם פריטי בתי כנסת פעילים.

במקרים רבים מדובר במבנים צנועים מאוד, אך מלאי חיים. במקלטים אלה מתקיימות פעילויות קהילתיות כגון: תפילות, שיעורי תורה, אירועי בר מצווה, וגם אזכרות.

יש מקלטים שהם מרחבים מוגנים בגובה פני הקרקע ויש מקלטים הנמצאים תחת פני האדמה. הירידה במדרגות המקלט היא כמו כניסה לעולם אחר. עוברים דרך דלת ברזל כבדה וקירות אפורים. מבפנים עולם ומלואו. ארון קודש מגולף בעץ, פרוכות קטיפה רקומות בזהב, ספסלי עץ כבדים וריח של ערק, פול וקטורת “לבנה” המלווה את התפילה.

בגלל החלל המצומצם, התפילה במקלט היא משפחתית מאוד. אין כאן מרחק בין החזן לקהל; כולם יחד.

קירות הבטון העבים של המקלט מעניקים לתפילה הד מיוחד, כאילו האדמה עצמה משתתפת בשיח עם בורא עולם. במקלטים הוקמו בתי כנסת לפי “נוסח העיר” או אפילו “נוסח הכפר” ממנו הגיעו המתפללים ממרוקו, מתימן או מתוניס. כך נשמרו ניגונים נדירים שבמקומות אחרים כבר נשכחו.

ביום שישי, רמת אליהו לובשת חג. הריחות העולים מהמטבחים מספרים את סיפורן של העדות טוב יותר מספר היסטוריה: החריימה המרוקאי מתערבב עם הלחוח התימני והדאבו האתיופי.

כשהשבת נכנסת, המקלטים מתמלאים. גברים בטליתות לבנות יורדים אל מתחת לאדמה, וילדים קטנים רצים אחריהם.

רמת אליהו היא הוכחה שקהילה חזקה אינה זקוקה להיכלי שיש מפוארים כדי להתחבר לשורשיה. בתי הכנסת שבמקלטים הם סמל לחיוניות השכונה, היכולת לקחת את המציאות המורכבת, את הקושי והצפיפות, ולהפוך אותם למשהו מיוחד.

מי שמבקר בשכונה ופוסע בין בתי הכנסת הרבים שלה, מגלה שרמת אליהו היא לא רק “שכונה במערב ראשון”; היא הלב הפועם של המסורת הישראלית, מקום שבו השמיים מתחילים דווקא עמוק בתוך האדמה.

ברמת אליהו בתי כנסת רבים. אפשר לראות כיצד הם מילאו לאורך השנים תפקיד חברתי משמעותי. רבים מהרבנים והגבאים הכירו אישית כל משפחה. בתי הכנסת סייעו למשפחות נזקקות, חילקו מזון בחגים, ארגנו שיעורי תורה לילדים ואף שימשו מוקדי תמיכה לעולים חדשים.

חלק משמות בתי הכנסת ברמת אליהו, מרמזים על מגוון הקהילות השונות:

אהל יצחק, אוהל יצחק ורבקה, אור החיים, אור זרוע, בית אל, בית אליהו, בית אפרים, בית חב”ד רמת אליהו, בית יוסף, בית מרדכי, ברסלב, גאולי תימן, דגל יעקב, היכל ניסים, הכותל המערבי, הרשב”י, יד אליהו, מגדל עוז, מגן אברהם עולי הודו, מעוז ציון, נקש, סוכת שלום, עץ החיים, קול יעקב, שארית הפליטה, שבת אחים, שי עולמות, שלום שבזי, שער השמים, שערי צדק, תפארת ישראל, תפילה למשה.

נִראה שבמרבית בתי הכנסת בשכונה מתפללים בנוסח עדות המזרח (ספרדי), אך לכל אחד מהם ה”צבע” המיוחד שלו, המבוסס על משפחות המייסדים והרבנים המקומיים. כמו כן, בשכונה קיימים מניינים קטנים נוספים הפועלים בתוך מועדונים קהילתיים או בתים פרטיים בחגים ובשבתות.

ניסיתי להבין ולסכם למה הוקמו כל כך הרבה בתי כנסת ברמת אליהו.

מסתבר שאין זה עניין דתי בלבד, אלא סיפור שבו משולבים עלייה, קליטה, זהות, בדידות, קהילה ומאבק לשמור על שורשים בארץ חדשה. בית הכנסת היה “הבית הראשון” של העולים. כאשר הגיעו לישראל גלי העלייה הגדולים בשנות ה־1950, ה־60 וה־70, רבים מהעולים שוכנו בשיכונים צפופים ופשוטים.

ברמת אליהו התגוררו: עולי מרוקו, תימן, טוניס, עיראק, פרס, ניצולי השואה מאירופה ומאוחר יותר גם עולי ברית המועצות ואתיופיה.

לרבים מהם לא היה כסף, לא היה רכוש, ולעיתים שליטתם בעברית הייתה נמוכה. אבל דבר אחד הם הביאו איתם מהבית – את המסורת. וכך בית הכנסת היה המקום הראשון שבו העולה החדש הרגיש שוב “בבית”. שם שמע את המנגינות שהכיר מהמדינה שעזב. שם פגש אנשים שדיברו בשפה שלו. שם הרגיש שהוא לא לבד.

לכל עדה היה נוסח אחר ולכן הוקמו בתי כנסת רבים. אצל יהודים, תפילה היא לא רק מילים. היא מנגינה, מסורת, הגייה וזיכרון של מאות שנים. כל אחד רצה לשמור את נוסחי עדתו, מהבית, מילדותו.

פעם, במיוחד בשכונות עולים, הכול התרחש בבית הכנסת. שם הכירו חתנים וכלות, מצאו עבודה, גייסו תרומות למשפחות נזקקות, חגגו בר מצוות, קיימו אזכרות, למדו תורה, פתרו סכסוכי שכנים, שמעו חדשות מהארץ ומהעולם. עבור קשישים רבים, בית הכנסת היה המקום היחיד שבו לא הרגישו בודדים.

כל בית כנסת בשכונה הוא למעשה פיסה מארץ אחרת.

[מאי 2026]

חזרה לסקירות ודעות