מרחב ציבורי בישוב, הוא בהגדרתו משותף ונועד לשימוש פתוח של הקהילה לעומת המרחב הפרטי שהוא בבעלות פרטית. הציבורי – בנוי למען החברה, ולכל אחד זכות גישה להשתמש בו. לעיתים יכלול כללים ומגבלות בנוגע לפעולות מסוימות הנחשבות לבלתי ראויות ולא הולמות את הנורמה המקומית, או שיוגבל על ידי מנהלי הישוב לשעות מסוימות, או אף לכניסת זרים. ככלל, המרחב הציבורי בקיבוץ, מתייחס לשטח האמור לאפשר אינטראקציה חברתית, תרבותית ויצירתית בין תושבי הקהילה המתגוררים בו וחולקים אותו ביניהם. הוא כר ליצירת שיח בין פרטים וקבוצות העשויים להשפיע על מאפייניו היומיומיים, או המיוחדים של המרחב.

מאז שנערך במרחביה, ישוב ותיק בן יותר ממאה שנה, שיוך מגרשים המוטמע בתב״ע (תוכנית בינוי עיר) קיימת באופן רשמי הפרטה של המרחב, שהיה כולו ציבורי מובהק, למרחבים חצי-ציבוריים, או משולבים. לעומתם, מרחב פרטי מובהק מתייחס למגרשים בבעלות החברים, או למגורים ולעסקים בהשכרה.

עם בניית בתים משפחתיים חדשים והתאמת בתי מגורים ישנים לתנאים המשתנים, הולך ונוצר מרחב חזותי המגדיר את הטריטוריה הפרטית. אם עד לפני שנים אחדות לא היו כמעט גדרות וחומות שתחמו את המרחבים הפרטיים, הרי שכיום הביטוי הטריטוריאלי מוקצן יותר ויש לו השפעה על מראה המרחב הציבורי הנושק לפרטי. בשכונת ההרחבה שמעבר לכביש, המאופיינת בווילות מטופחות הנחבאות מאחורי חומות וגדרות, דבר זה בולט באופן מיוחד. שם המרחב הציבורי מתמצה בכבישים ובמגרש משחקים הצמוד לבית הכנסת. בקיבוץ הישן-המתחדש עדיין לא ניכר חיץ פיזי מהותי בין המגרשים, אך לנוכח המגמה לסימון הגבולות בדמותן של גדרות חיות ואף חומות מתכת ובטון, יצאו הנחיות המגבילות את אופיין ואת גובהן. יש להניח, שלמתחמים המסומנים בשטח כטריטוריות פרטיות השפעה על התחושות שמקרין המרחב הפרטי על הציבורי, על אלה הנמצאים קרוב אליו – באופן קבוע או בתדירות משתנה.

תושבים, או אורחים המזדמנים למרחב הישוב עשויים להתרשם מאופיו בהיבטים שונים. הם יכולים ״לקרוא״ את הרבדים החברתיים והתרבותיים כפי שמצטיירים בעיניהם דרך הסביבה הבנויה, או הפתוחה: עיצוב המבנים, פריסת המדרכות וצבע האריחים המשתלבים, הגינון והטיפוח הסביבתי ולחלופין – החשיפה הבלתי נמנעת לשטחים הנרחבים, המיושנים והמוזנחים – הציבוריים והפרטיים. לגדרות החיות השפעה שונה מאלו של חומות עץ, או בטון; למגרשי חנייה מוסדרים אפקט חיובי התרשמותי והתנהלותי מצטבר, השונה מחנייה מאולתרת במגרשים הפרטיים, או בסמוך למבנים הציבוריים.

פעם נקבעה שפה אדריכלית לכל שכונה שקמה, ולטיפוח הנופי האחיד של הישוב המשותף היה משקל בחוויית המגורים. כיום, מה שמנחה את תכנון הישוב הוא תוכנית בינוי עיר המקבעת אילוצים תכנוניים זרים, שקשה לשנותם ולהתרגל אליהם בישוב רב-דורי, שאין בו יכולת ממשית להכתיב ואף לאכוף את ההתנהלות במרחביו. שטחים המסומנים בתוכניות כשצ״פ (שטח ציבורי פתוח) נותרים בחלקם יתומים, או נתונים להשתלטות זמנית לצרכים פרטיים.

מכיוון שקיים טשטוש בין המרחב הציבורי לפרטי – בין גבולות המותר, הראוי, לבין הפרטיזני, האסור – לא ברור למי הסמכות המתבקשת לאשר במרחב הציבורי הצבת פסלים, ציורי קיר, אלמנטים של אדריכלות הרחוב, סלעי חיץ ענקיים, שלטים ושאר ביטויים קישוטיים בלתי מוגדרים שמקרינים על תושבי המרחב היישובי. האם ועדת התכנון והתשתיות, הוועדה לסביבה ירוקה, או הוועד המקומי, הוא-הוא הגוף הנכון לדון באינטראקציה חברתית, תרבותית ויצירתית בין תושבי הקהילה החולקים ביניהם את המרחב הציבורי, או שמא גוף מקצועי-נבחר, המקורב לתחומי האדריכלות, העיצוב והאמנות, יבחן את הנושא – יאשר, או ידחה, יתחזק פסלים ותבליטי בטון דהויים ואף יאכוף הסרת מטרדים פרטיזניים סביבתיים. נראה, כי גם בקהילה המחפשת זהותה אין מנוס מהצורך לבחון מחדש את הגישה המתאימה למפגש שימושֵי בין המרחב הפרטי והציבורי, גישה העשויה לתרום להתנהלות יעילה ואסתטית, בגיבוי נורמות ומסגרות מחייבות בחברה המכבדת את כלל תושביה.