סיור בנבי רובין ובחולות נחל שורק / ישראל פרקר
“מסגד נבי רובין” נמצא בחולות, מספר מאות מטרים דרומית לנחל שורק, בדרך לפלמחים. לאחרונה הגעתי למתחם המבנה, בהדרכתו של המדריך דוד ממי.
מסגד לא מצאנו שם, אבל מבנה קבר עם גג כיפתי, בן מאות שנים, אכן מצאנו. גם חצר גדולה המוקפת בגדר גבוהה, הבנויה מאבני כורכר, פגשנו שם. בדרך (הטובענית בחול) חלפנו ליד עצים ענקיים העמוסים בתאנים ונהנינו ממתיקותם של תותים לבנים שהבשילו על עצים עתיקי ימים.
בבית העמקתי בחומר על המקום, שכיום הוא מוזנח ומתכסה יום יום בעוד חולות נודדים. מצאתי פרטים בוויקיפדיה ובמאמר בעת־מול, הוצאת יד יצחק בן צבי, מאת ד”ר מחמוד יזבק, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה.
נבי רובין הוא אזור הסמוך לשפך נחל שורק, מקום קבורה וכפר בדואי שהוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20. הכפר נקרא על שם הקבר נבי רובין שיוחס במסורת הערבית לראובן בן יעקב, אף על פי שהיסטוריונים אחדים טוענים כי הקבר הוא בעצם קברו של שייח’ ערבי. במלחמת העצמאות, ב-1 ביוני 1948, נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי.
אזור שפך נחל שורק (בעבר “נהר רובין”) היה מיושב עוד מתקופות קדומות. שימש נקודת מסחר חשובה בהיותו על צומת של דרך הים והדרך שהובילה לנמל יבנה ים. במאה ה-15 בנה השליט הממלוכי של ירושלים מקדש ומסגד באזור. כנראה לאור האמונה שקבור שם ראובן בנו של יעקב הקדוש למוסלמים ונקרא “א-נבי רובין”. אבל בספרות היהודית קברו של ראובן נזכר בספר הישר וממוקם בעבר הירדן. ההיסטוריונית רבקה גונן טוענת כי הקבר בנבי רובין שייך כנראה לשייח’ ערבי. ההיסטוריון וליד ח’אלדי כתב כי הקבר נבנה כנראה על מקדש כנעני ומקור ההילולות, שהיו בשפע באזור, הוא בטקסים של עבודה זרה.
העלייה לנבי רובין (זיארה) מדי שנה בסוף הקיץ הייתה החגיגה השנתית הגדולה (מוסם) שמשכה רוכלים וסוחרים מחוץ לארץ. ב-1816 ביקר נוסע אנגלי בשם אירבי (Irby) במקום ותיאר כי בזמן החגיגות כ-30,000 ערבים היו מגיעים מכל כפרי האזור. בחגיגות שהתקיימו ב-1935 נבנה במקום קולנוע ליד המסגד ובו הוקרן, לראשונה, סרט דוקומנטרי מקומי.
בשנות ה-30 התמקמו במקום בני שבט אבו סווייריה, בדואים שהגיע מסיני. ב-1944 נבנה במקום בית ספר. אנשי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות, אך מקור הכנסה חשוב היה גם מאירוח החגיגות השנתיות.
המוסם של נבי רובין נמשך כחודש ימים ורוב השהייה במקום נוצלה לבילויים “חילוניים”. במקום נערכו בין השאר מרוצי סוסים, תחרויות שיט, תחרויות היאבקות, הקרנת סרטים ומופעים. הביקור ברובין היה בדרך כלל ביקור משפחתי, שהשתתפו בו נשים וגברים כאחד. לכן, תיארו רבים את העלייה לרגל כמסע למקום בילוי קיצי.
בזמן מלחמת העצמאות, ב-18 ביולי 1948, נרצחו חמישה נוסעיו של מטוס אירוואן של חיל האוויר הישראלי, שטס מסדום לתל אביב ונאלץ לנחות נחיתת אונס בחולות נבי רובין. בעקבות התקרית ביצעה חטיבת גבעתי מבצע ׳ניקיון׳ לסילוק התושבים הערבים משטח החולות שבין נחל שורק לנחל לכיש.
בשנות ה-60 הרס מנהל מקרקעי ישראל את בתי הכפר. צריח המסגד הגבוה, שהיה במקום, נפל בראשית שנות ה-90, בסופת ברקים. כיום, אין במבנה פעילות, למעט יהודים בודדים הבאים להתפלל במקום, ומטיילים המגיעים לביקור.
גדר כורכר מקיפה חצר רחבה אשר באחת מפינותיה נמצאת הכניסה לבסיס מגדל המואזין שנפל. בסמוך נמצא חדר קטן וחשוך בעל כיפה, כרגע בצבע כחול כשבמרכזו מצבת הקבר ש”מנוצל” ע”י חרדים ותמהונים, המגיעים למקום כדי להתפלל ולהדליק נרות. כך הפך המקום העתיק של נבי רובין ל…אתר פולחן יהודי.
“זיארה”, אותה הזכרתי, היא עלייה לרגל לקברי נביאים וקדושים, של יחידים או של קבוצות קטנות. לצידה, התפתח באסלאם העממי הפלסטיני גם ה”מוסם”, שזהו מועד קבוע בשנה לזיארה המונית לקברי קדושים.
שני אירועי המוסם שמשכו אליהם קהל רב יותר מכל זיארה אחרת, קשורים לקבריהם של שני הנביאים: נבי מוסא (משה), על הדרך מירושלים ליריחו, ונבי רובין (ראובן בן יעקב), ליד שפך נחל שורק.
הזיארה לנבי רובין נמשכה באופן רצוף במשך מאות שנים, והופסקה ב-1948. האתר הוזנח, וחולות כיסו חלקים גדולים מהמתקנים באתר. המקום הוזכר בפעם הראשונה במאה ה-12. לקראת סוף המאה ה-15 נכתב בספר, שמחוץ לרמלה, מצד מערב ולצד הים המלוח, נמצא משהד [מבנה הנצחה שכולל קבר ומעליו כיפה ומבנה גדול].
בתקופת שלטונו של מוחמד פאשא אבו נבוט, ביפו (1818-1805), חל גידול במספר משתתפי המוסם של נבי רובין. אבו נבוט שיפר את הדרכים המובילות למקאם, הקים מערכת של סֶבּילים (רהטי מים, לשתייה) בדרכים המובילות לאתר ובסביבתו ודאג לאספקת צרכי המשתתפים. המקאם נוהל בידי בני משפחת אל–תאג’י אל–פארוקי מרמלה, צאצאי השייח’ רסלאן, וההקדש של המקאם נהנה מהכנסות קרקע חקלאית באזור סרפנד ונבי רובין. ההכנסות שימשו לאחזקת המבנה ולשירותי הסעדה (סימאט — בית תמחוי) של מבקרי הקבר בימי המוסם.
ב-1899 הוחלט במנהל הקדש של יפו להרחיב את מתחם נבי רובין. מנהל ההקדש של נבי רובין, עבד אל-מג’יד אל-תאג’י, מימן את הפרויקט מכספי ההקדש והובטח לו כי אוצר המדינה יחזיר לו את כל ההוצאות. אוצר המדינה החזיר בסופו של דבר רק חלק קטן מההוצאות הגדולות. לאחר סיום השלטון העותמאני עבר ניהול המקום לידי המועצה המוסלמית העליונה, ועד 1948 המשיך הממונה על הקדשי המקאם לקיים את בית התמחוי במקום. ניהול המקום עבר למועצה המוסלמית העליונה שיזמה פרויקטים רבים במרחב, שחלקם נראים עד ימינו: הקמת ברֵכות מים, חפירת בארות, בניית תנורים לאפייה (טבונים מאבן), התקנת משאבות מים ועוד. המועצה יזמה גם נטיעה של ב-10,000 עצי אקליפטוס לצורך ייבוש הביצה באזור. (יש האומרים שהבריטים נטעו אותם).