לאחרונה הצטרפתי שוב לקבוצה בסיור מאורגן שנערך במקוה ישראל. התברר לי, בצער רב, שהמסלול בו צעדנו היה מוכר ובלתי משתנה. ההתחלה הייתה באזור מבנה היקב ומשם צפונה, בית הכנסת, בית נטר, עץ הפיקוס הבנגלי הענק, שדרת הדקלים הוושינגטונים, פסל המנציח את פגישתם הראשונה של בנימין זאב הרצל וקיסר גרמניה וילהלם השני ליד שער ירושלים הירוק ומבנה המכניקה והנפחייה.
מדוע בצער? מפני שמתחם בית הספר החקלאי מקוה ישראל הוא הרבה יותר גדול ויש בו הרבה אתרים ובניינים מעניינים שופעי סיפורים הממתינים לשיפוצים יסודיים ולביקורים, ממרכז המתחם, מערבה ודרומה, וגם בגן הבוטני המאוד ייחודי. צעדתי לבד בין הבניינים הישנים, האלה, שחלקם מתפורר ועזוב, ובגנים הירוקים וצילמתי עשרות רבות של תמונות, שחלקן מוצגות כאן. אוותר הפעם על התמונות של פינות ואתרים אליהם מגיעים המבקרים בסיורים השגרתיים.

ליד רוב המבנים היו שלטים: “מבנה מסוכן – סכנה אין מעבר”. עד מתי?

הגעתי למסקנה אחת גדולה ומודגשת: מתחם מקוה ישראל, המאוד מיוחד, דורש שיפוץ ושימור נרחב כדי שיוכלו לבקר בכולו, לשמוע סיפורים ולהחכים, מבלי שיתביישו לקחת מבקרים, לכל אורכו ורוחבו. מי יממן?

המידע על המקום וסיפוריו הוא מקיף ולא כאן המקום להרחיב ולהיכנס לפרטיו. אביא כאן בצמצום פרטים שמצאתי ברשת על רוב המקומות אליהם לא הגענו בסיור המודרך, תוך הדגשת צד המתחם אליו לא לוקחים בדרך כלל מטיילים, בסיורים רגילים. מגיע גם לאזורים אלה להיות מונגשים ומבוקרים על ידי חובבי ההיסטוריה והנוסטלגיה.

מקוה ישראל הוא בית הספר החקלאי והישוב העברי הראשון בארץ ישראל. בית הספר הוקם על ידי קרל נֶטֶר בשנת 1870, ממזרח ליפו, דרומית לדרך יפו-ירושלים.

בשנת 1867 ביקר קרל נטר בארץ ישראל והגיע למסקנה שלא ניתן להביא לשיפור במצבם הכלכלי של התושבים, אלא על ידי הכשרתם לעבודה חקלאית. הוא פנה לציבור מתפללי בית הכנסת החורבה בירושלים, ועורר אותם להתחיל ב”חיים חדשים” וגם שכנע את חברת “כל ישראל חברים” בפריז לתרום כספים ולהקים את בית הספר החקלאי.

הממשלה העותמאנית נתנה לנטר רישיון לייסוד בית ספר חקלאי, והעניקה לו שטח של 2,600 דונם אדמת מדינה בחכירה ל-99 שנה בתשלום שנתי נמוך.

השם ניתן למקום בעקבות דברי הנביא ירמיהו “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה” (יד, ח). מִקוֵה יִשְׂרָאֵל הוא כינוי לאלוהי ישראל המביע את היותו מקור התקווה של העם.


בתי מקוה ישראל עוצבו בדומה לבתי חוות צרפתיים מהמאה ה־19. אלה בתי האבן, שרובם בני שתי קומות, שנבנו מאבני כורכר שנחצבו באזור. הם נבנו ללא שימוש בבטון וללא שלדי ברזל. העלייה לקומה השנייה הייתה באמצעות מדרגות שנבנו על הקיר החיצוני של המבנים.
חלק מהבניינים שופצו ולידם שלטים כחולים של המועצה לשימור אתרים. חלקם בשימוש ואחרים נעולים ואי אפשר להיכנס אליהם ולראות בתוכם את שרידי העבר. מצאתי גם מבנים הרוסים למחצה המופרדים בגדרות ונמצאים בין עשבים יבשים וצמחייה גבוהה, ואין כל אפשרות אפילו להתקרב אליהם ובטח שלא לצלמם. אני מביא כאן מידע קצר על מבנים שאל רובם לא הגענו בסיורים המאורגנים שבהם השתתפתי מספר פעמים.

מערת נטר – בתקופה הראשונה, מ-1870 קרל נטר וראשוני המתיישבים במקום התגוררו במערה החצובה בסלע כורכר שבמתחם, עד שעברו למבני הקבע. בימיהם של הבריטים ששלטו בארץ, הסתתרו במערה אנשי פלמ”ח שערכו במקום ניסויים בכלי נשק. קולות הנפץ לא דלפו החוצה מקירות המערה.

בית ההנהלה – נבנה בשנת 1896 ושירת את הפעילות המנהלתית של בית הספר. הוא גם שימש למגורי המנהל ומשפחתו, ולאירוח אישים בביקורם במקום. בקומה השנייה גרו המנהלים עד שנות ה-60 של המאה ה-20. המנהל אליהו קראוזה ומשפחתו גרו במקום כ-45 שנה. היום משמש המבנה הן לארכיון בית הספר והן לחדר הישיבות.

בית המתמחים – הוקם ב-1893 על ידי אגודת כל ישראל חברים, כמבנה לאחסנת תוצרת חקלאית. לאחר מכן שימש סטודנטים לחקלאות שהגיעו למקוה ישראל כדי לרכוש מיומנות ביסודות החקלאות הישראלית שהייתה בראשית דרכה. קומת הקרקע שלו שימשה לגידול בעלי חיים ואחסון, והקומה העליונה שימשה למגורי המתמחים.

המבנה, ששופץ, משמש כיום כמרכז ארגון כל ישראל חברים – אליאנס בישראל.

בית המורים – הוקם ב-1894 כבית בן שתי קומות ומרתף. היו בו חדרי מגורים למורים בכירים, מטבח משותף וחדר אוכל. המבנה שופץ ב-1991 והוא משמש כיום למשרדי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

בית הפרחים – נבנה ב-1896 כבניין בן שתי קומות. הקומה הראשונה בנויה מאבן כורכר. בחלקה העליון שורות אשנבים מצינורות חרס – משראביות (בערבית) – מסורתיות, שנועדו לאוורור ולתצפית. בקומה זו הייתה המאפייה של מקוה ישראל.

הקומה השנייה נבנתה מעץ. בה הייתה בתחילה מכבסה שניצלה את החום שנפלט מתנורי האפייה. לאחר מכן, היו במקום המעבדות של המורה לטבע יהושע מרגולין. בתחילת שנות 1950 הייתה במקום מכת פשפשים. הוחלט לחטא את הבניינים בעזרת אש. כך נשרפה הקומה השנייה של בית הפרחים ונעלמה.

בית המחסנים – נבנה ב-1895. בקומה הראשונה היו מחסנים ובקומה השנייה התגורר צוות העובדים של בית הספר.

אמפיתיאטרון – הוקם באמצע שנות המאה ה-20.

היקב – הוקם כמרתף חצוב בסלע בשנת 1883, והמבנה שמעליו הוקם בשנת 1895. בתקופת הבריטים היו המרתפים מקום בו התאמנו אנשי ה”הגנה” גם עם נשק. במקום נחפרו גם סליקים להסתרת נשק.

רבים מצפים שאכן יגיע היום, ובמהרה, בו ייראה מתחם מקוה ישראל, ההיסטורי והחשוב בן 150 שנותיו, יותר יפה ומרשים ממראהו הנוכחי, וללא אינספור שלטי אזהרה המרחיקים את המבקרים.