ביקור בחצר כנרת / ישראל פרֶקר

חצר כנרת (חוות כנרת), בשולי קבוצת כנרת שנוסדה בחווה ב־1913, היא אחד האתרים החשובים בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. הגענו למקום בסיורנו באזור אגם כנרת, ביוזמת המועצה לשימור אתרים.

החצר הגדולה, הצופה על האגם כחול המים, הייתה נטושה עשרות שנים עד שחזרה לפעול ביוזמת המועצה לשימור אתרים, המועצה האזורית עמק הירדן והעמותה לשחזור חצר כנרת, ואף הוכרה כאתר מורשת. הושקעו בה עבודה וכסף רב בשיקום ובשיפוץ.

חוות כנרת החקלאית הוקמה ב־1908 על החוף הדרום־מערבי של אגם כנרת על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, על פי הצעת ויוזמת מנהל המשרד, ארתור רופין, כדי ללמד פועלים יהודים עבודה חקלאית ובניין.

מהמקום יצאו עם ידע ראשוני מתיישבי דגניה, קבוצת כנרת, נהלל, עין חרוד ועוד. בחווה החקלאית הונחו גם היסודות להקמת ארגונים שונים.

אנשי “חצר כנרת”, רצו לייבש ביצה גדולה שהייתה באזור, לחסל את יתושי הקדחת ולהפוך את האדמה לחקלאית. זה לא היה קל. ייבוש הביצה היה גם חלק מאותן עבודות ציבוריות שהיו מקור פרנסה ל”מגורשי יהודה”, תושבי תל אביב ויפו שגורשו מבתיהם לגליל בידי השלטון העותמאני ב־1917. המגורשים חיו בגליל בדלות קשה וללא מקורות פרנסה. עבודה זו, כמו גם ייעור וסיקול, הייתה מהעבודות המעטות שהצליחו להשיג. שם הונחו היסודות למע”צ (מחלקת עבודות ציבוריות).

שמה של החצר ניתן לה על ידי הסופר ש”י עגנון שהשתמש בשם המקראי כנרת. השם כנרת, או בצורת הרבים שלו “כנרות”, מוזכר בתנ”ך שבע פעמים.

ב-1908 התיישבה במקום קבוצת פועלים מרוֹמנְי שבאוקראינה. הוקמו חדר אוכל, מחלבה, רפת, אורווה, לול, אסם ושובך יונים. המים להשקיית הגידולים החקלאיים נשאבו מ”בית המוטור” שהוקם סמוך, ליד הירדן. בית המוטור נבנה בשנת 1910 על ידי האגרונום משה ברמן. המבנה נועד לשמש בית למשאבת מים לצורכי השקיה של שדות עמק הירדן ממי הירדן. זו הייתה המשאבה הראשונה ששאבה מים מהירדן או מהכנרת. היא פעלה בספיקה של 60 מטר מעוקב מים בשעה והופעלה במנוע בוכנה שהופעל בגז. באותה תקופה טרם הייתה אספקת חשמל במקום.

האגרונום משה ברמן התמנה למנהל החווה מטעם המשרד הארצישראלי והוא שכנע קבוצת פועלים עבריים, שקודם לכן עבדה איתו בבן שמן, לעבד את אדמת כנרת. ב־1909, החלה מתיחות בין ברמן לפועלים ושנת המשק הראשונה הסתיימה בהפסדים. חלק מהפועלים עזבו את החווה. חלקם היו בין מקימי דגניה ב־1909. בשנים הראשונות אנשים שונים הגיעו לחצר כנרת, חלקם נשארו ואחרים ועזבו למקומות שונים מפני שלא הצליחו להשתלב במקום.

ב־1911, חכרה חנה מייזל שוחט שטח אדמה סמוך, כדי להקים חווה לימודית בשם “חוות העלמות”, להכשרת פועלות לעבודה חקלאית כדי שתוכלנה לעזור לבעליהן האיכרים או להתפרנס מחקלאות בעצמן. בחווה הקצו לה ולשש חברותיה שני חדרים. בהמשך גדל מספר התלמידות לכ־15.

הבחירה בכנרת נבעה משיקולים שונים. ארתור רופין הביא בחשבון את האדמה ואת המים בכנרת שיאפשרו גידול ירקות במקום. מצב החווה היה קשה והמובילים קיוו שחוות הפועלות, שקיבלה מימון שוטף לפועלות ולמנהלת, ואף שילמה דמי חכירה על הקרקע, תעזור להתגבר על הקשיים במקום.

החוויות של רחל המשוררת מהחווה באו לידי ביטוי בשיריה. הנה אחד מהם:

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! – בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַווִּים: עֲצֹר. בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא וְצִינָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר. שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת, סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב, שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

ענף נוסף שנמצא מתאים לְְְְבּנות היה רפת החלב. יש ביטוי בשירה של המשוררת רחל “חליבת לילה”, בו היא מתארת את ההתרחשות ברפת של כנרת. וכך היא כותבת:

בחצר – ביעותי ירח, להטיו הקרים ודממה, הו מהר למקלט לרפת, לפרה, נושמת, חמה.

חוות העלמות נסגרה ב־1917 והנשים עזבו את המקום. מבנה החווה הוחרם על ידי השלטון הטורקי במלחמת העולם הראשונה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה השלטון הטורקי גירש יהודים רבים מהגליל, וחלקם הגיעו לאזור החווה. הם עבדו בעבודות ציבוריות, בין היתר בבנייה ובסלילת כביש טבריה-צמח, שהיו יסוד להקמת חברת “סולל בונה”.

בגלל הרעב בארץ, יזמו מאיר רוטברג וברל כצנלסון איסוף תבואה בצריף מיוחד בחווה, חלוקתו לצרכנים ומכירת עודפים להסתדרות פועלי יהודה ברווח נמוך. כך התחיל תהליך פיתוח רשת קמעונות לפועלים בשם “המשביר” שהחלה לפעול ליד דגניה. את השם נתן ברל כצנלסון. בכינוס של מפלגת “אחדות העבודה” בחווה, ב־15 ביוני 1920, הוחלט על הקמת ארגון “ההגנה”.

לאחר שהחווה ננטשה מספר פעמים, הגיעה ב־1922 למקום קבוצת חלוצים מהעלייה השלישית בשם “קבוצת וילנה”, ביניהם היה שלמה כנרתי (עיברת שמו מברודניאק), שהשתתפו בהקמת קבוצת כנרת ועוד קיבוצים, כמו עין חרוד.

הקבוצה שכנה בחצר עד 1929 ואז עברה לגבעה שבו היא נמצאת כיום. נעמי שמר כתבה: “כשאמא באה הנה אז אבא על גבעה בנה לה בית”. ב־1935 הצטרפו יונה וחנה שפרירי (שוקשטוליסקי), סבה וסבתה של נעמי שמר, לקבוצת כנרת ולגור בקרבת ילדיהם ונכדיהם. הם הקימו את ביתם על יד שלושת הבתים הראשונים שבקבוצת כנרת, על הגבעה.

לאחר פטירתם, עברה לגור בבית בתם רבקה עם בעלה מאיר ספיר, הוריה של נעמי שמר.

מאז מותה של נעמי שמר, ב־2004, משמש הבית כמוזיאון לזכרה. מצויים בו הפסנתר של נעמי, חפצים אישיים, וכן אוסף הפרסים וההוקרות שקיבלה.

מ־1950 ועד ל־1974 שימשה חוות חצר כנרת בסיס לחיילי צה”ל. בהמשך היא שוחזרה, הוכרזה כ”אתר שימור לאומי”, ונפתחה במתכונתה הנוכחית למטיילים ב־2007. מאז המקום משמש מוזיאון ומרכז חינוכי ערכי הפתוח למבקרים כדי לשמר את מורשת העלייה השנייה וההתיישבות בעמק הירדן.

המידע ההיסטורי שהבאתי לוקט בוויקיפדיה וחלקו נמסר ע”י גל כנרתי.

עוד פרטים על המקום ומתי שעריו נפתחים לביקור מטיילים: