תפוזי ג׳אפה

מותג ‘תפוזי ג׳אפה’ – סיפור של שיתוף פעולה יהודי-ערבי עד אפריל 1948 / סיגל לנדסברג

ב-2002 חתמה המועצה לשיווק פרי הדר על הסכם ראשון מסוגו, לפיו קבלה דרום אפריקה זיכיון לשיווק תפוזים ואשכוליות בבריטניה בעונת הקיץ תחת המותג “ג’אפה”. מכירת הזיכיון לשימוש במותג, הפכה אותו למקור הכנסה נוסף למגדלי ההדרים בישראל. מאז נמכר המותג לגורמים נוספים בספרד, בדרום אמריקה ועוד, כך שכל תיבה שאינה יוצאת מישראל משלמת תמלוגים. המותג המזוהה בעולם עם התפוז הארץ ישראלי לא איבד את ערכו למרות הירידה בריווחיות והצטמקותו של ענף הפרדסנות בישראל בשנות ה-70 ועוד יותר בשנות ה-90 של המאה העשרים.

בתרבות העברית מזוהים הפרדס, התפוז והמותג ‘תפוזי יפו’ עם הדימוי החזותי האוטופי של החלוץ השרירי העמל, שלא ניכרים בו אותות הסבל מחום, מקדחת או ממחסור, דימוי שנרקם בתחילת המאה העשרים בכרזות ובציור. אלא שגלגולו של המותג מתחיל אצל הטמפלרים בשנות ה-70 של המאה ה-19. תפוזי יפו, ששמם נודע בעולם, גדלו ביפו עוד קודם להופעת החלוצים.

אהרון אהרונסון, האגרונום, מדור מייסדי זיכרון יעקב, מציין כי ה׳שמוטי׳ נראה לראשונה בפרדס של אנטון איוב ביפו, בשנת 1856. לפי עדויות אחרות, סביר כי הזן היה קיים אף קודם לכן.

Jaffa Orange הוא שמו המסחרי של זן ה’שמוטי’ שהניסיונות לגדלו באירופה נכשלו. יעקב פרנקו, מציג בבלוג שלו את התיאוריה המדעית, שמספקת הסבר לאיכות המיוחדת של אדמת יפו החולית, שמתאפיינת בתכונות יחודיות, אלו שתרמו לאיכות המיוחדת ולטעמו המשובח של התפוז. פרנקו מתאר שהשם ‘שמוטי’ ניתן לזן: “מאחר שהפרי דמוי ביצה הזכיר בצורתו את העששיות, ששימשו למאור ונקראו בערבית “שמוטי”. השמוטי גדול, בעל קליפה עבה, מתוק, חסר זרעים והתאים לייצוא במסע מנמל יפו לאירופה, בעוד שה׳בלאדי׳ נירקב, עמד ה׳שמוטי׳ בתלאות הדרך.”

במאמר שפרסמו ד”ר נחום קרלינסקי ממכון בן גוריון לחקר ישראל יחד עם פרופ’ מוסטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה, בכתב העת ‘זמנים’, מציינים שני החוקרים שראשית גידול התפוזים לייצוא בארץ ישראל החל באמצע המאה ה-19 עוד בטרם קמה התנועה הציונית. החל משלהי התקופה העותמאנית נעשה ייצוא פירות ההדר לענף הייצוא המרכזי של הארץ. בשנת 1873, עוד בטרם העלייה הציונית הראשונה של שנת 1882, דיווח הקונסול הבריטי בירושלים כי רק שישית מתוצרת ההדרים בפלשתינה נועדה לצריכה מקומית. לפיכך, הישוב היהודי, החל לפעול בענף הפרדסנות כשזה היה כבר מפותח למדי ומכוון ייצוא. קרלינסקי וכבהא מציינים שעד שנת 1933 היו מרבית שטחי הפרדסים בבעלות ערבית והענף כולו נהנה מרווחיות גבוהה. אולם עם גידול ההשקעות והפיתוח במגזר היהודי גדל ההיצע והרווחיות החלה לצנוח, עד שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, היה כבר הענף מצוי במשבר חמור.

החשש מקריסת הענף הביא את הפרדסנים משני המגזרים הלאומיים לשתף פעולה בלחץ על המימשל הבריטי שיסייע בהצלת הענף. המימשל ניצל את המשבר ליישם תוכנית, שתעמיד את הענף כולו על שני מגזריו הלאומיים תחת שליטתו. וכך, בדצמבר 1940 הוקמו המועצות לפיקוח על פרי הדר ולשיווק פרי הדר. שתי המועצות הורכבו מנציגות שווה לשני המגזרים, שני מזכירים — יהודי וערבי — ניהלו את הפעילות השוטפת, ובראש המועצות עמד פקיד בריטי בכיר. כבהא וקרלינסקי מאירים את קשרי הגומלין בין קהילות הפרדסנים היהודים והערבים בימי המנדט הבריטי, ובכך מניחים אולי אבן קטנה לבניית נרטיב משותף.

קרלינסקי וכבהא טוענים שחברת הפרדסנים המנדטורית לא הייתה חברה של יחידים שקיימו יחסי עבודה או שיתוף על בסיס אישי אלא שאלה היו שני מגזרים לאומיים, שקיימו דפוסי פעולה והתארגנות כלכליים וחברתיים קולקטיביים נפרדים זה מזה. למרות זאת, התקיימו שיתופי פעולה רבים בין פרדסנים ערבים ליהודים, בעיקר בתחומים של שיווק הפרי, במימון ובהעברה הדדית של ידע. והיו גם שיתופי פעולה בעידוד הממשל הבריטי שהתבטאו בתערוכות חקלאיות משותפות, בתחרויות ספורט ועוד. עיון בפרוטוקולים של “ועדת פרי ההדר” ובמקורות נוספים מהתקופה מלמד, לפי החוקרים, כי פעילותה של הוועדה עמדה בסימן המתח בין הנטייה לשתף פעולה כדי לשמור על כוחו ומעמדו המרכזי של ענף הפרדסנות, לבין היריבות והחשדנות שרווחו בין שני המגזרים הלאומיים. עם זאת, על אף המגמות של פיצול ויריבות, הצליחה הוועדה להעביר החלטות מוסכמות שתרמו לכלל פעילותו של הענף.

תפוזי ג׳אפה
לוגו תפוזי ג’אפה
כרזה לעידוד קטיף תפוזים
אריזת תפוזים
קטיף תפוזים בעין החורש, ארכיון עין החורש

בימי מלחמת העולם השנייה היו למועצות הפרי המשותפות תפקיד מכריע בהצלת הענף. הפעילות המשותפת של הפרדסנים משני הלאומים הולידה הלוואות נוחות מצד הממשלה שאפשרו את שימור הענף. לאחר המלחמה, חזר הענף לשגשג ושיתוף הפעולה נמשך למרות התעצמות הסכסוך והמתח בין הלאומים. ישיבות של המועצות לפיקוח ולשיווק פרי הדר במשרדים ששכנו בבית חינאווי ביפו, התקיימו עד שלהי אפריל 1948.

במרוצת הזמן, מסכמים קרלינסקי וכבהא: “נוצרו מרחב פעולה ואמון משותפים ואף תודעה “ענפית” משותפת, שנטרלו במידה ניכרת את הקוטביות הלאומית. אך כמו מרחבים משותפים אחרים שנוצרו בתקופת המנדט וכמו דרכים אחרות שבהן לא פסעו ההנהגות, אף המרחב הפרדסני נשטף בסערת המלחמה”

עוד בטרם הסתיימה המלחמה, כבר בראשית 1949, החלה ממשלת ישראל הזמנית, במפקד הפרדסים הנטושים. אחריו עברו מרבית הפרדסים שהיו בבעלות ערבית לשליטה ישראלית. ניסיונות שעשו ראשי הענף היהודים להחזיר לארץ מעט מחבריהם הערבים למועצות פרי ההדר נדחו ע”י השר משה שרת במכתב תשובה מנומק שהציג את עמדת הממשלה, שלא לאפשר החזרת פליטים והשבה של הפרדסים לבעלים הערבים.

ב-2015 פירסם עופר אדרת ב’הארץ’ את דבר גילויה של אבן עם כתובת “יפו – תפוזי סייד חג’ג’ ״, שהתגלתה במהלך שיפוץ בית ברחוב סלמה 6 ביפו. האבן הייתה קבורה תחת שכבות צבע עד שנחשפה על ידי שי פרקש מסטודיו ‘תכלת’ שמתמחה בשימור. בסמיכות זמן אקראית, מספר פרקש לאדרת, יצא לאור באנגליה ספר בשם ‘תפוזי ישמעאל’ שכתבה קלייר חג’ג’ , נכדתו של סייד חג’ג’ שהיה מגדל ומשווק הדרים ביפו. הספר מתאר את סיפורה של משפחת חג’ג’ מיפו שהיגרה לבריטניה ואת סיפורו של אביה שנישא שם לבחירת ליבו, אימה של קלייר, יהודייה, בת למשפחה ניצולת שואה. סרט, שאולי יצמח אי פעם מתוך הספר, אפשר שיספר את הסיפור הדו-לאומי של ענף הפרדסנות בארץ ישראל עד 1948.

מקורות:

  1. הפרדס הנעלם, הפרדסנות הערבית פלסטינית עד 1948: נחום קרלינסקי ומוסטפא כבהא, ‘זמנים’ , רבעון להיסטוריה, חורף 2015
  2. כל האמת על תפוזי יפו, תגלית מדעית על מקור איכותם של תפוזי השמוטי: עו”ד יעקב פרנק, ינואר 2019
  3. סטארט-אפ בימי התורכים: הדרים בארץ ישראל: יואב כסלו, הוצאת מגנס, ירושלים, תשס”א
  4. שלט בן עשרות שנים שנחשף ביפו מגלה את הסיפור הנשכח של תפוזי ג׳אפה: עופר אדרת, ‘הארץ’, 20.5.2015
  5. אין כמו ג׳אפה בעולם: יובל דרור, ‘הארץ’, 12.9.2004
  6. המשק החקלאי במושבות הטמפלרים ותרומתו לקידום החקלאות בא”י: נפתלי טלמן, האונ’ העברית, תשנ”ב
------------ אהבתם - שתפו -----------