לאחרונה הגעתי בדרך עפר מפותלת למבנה ומתחם בית הרדייה שהפך למוזיאון הדבש, בפרדס הסמוך לבית חנן-נס ציונה. משה פאר (פצ’ורניק), דבוראי ותיק מנס ציונה, שהיה נינו של ראובן לרר, מראשוני הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה ב-1883, הקדיש את חייו לאיסוף מידע ולתיעוד של הענף מאז ועד היום בפרדסו. הדבוראות הוא ענף בחקלאות העוסק בגידול דבורים להפקת דבש ומוצרים נוספים. בבית הרדייה בו ביקרתי נמצא אוסף נדיר של כוורות, פריטים ואביזרים שונים מתעשיית הדבש; מסמכים, החל משנת 1917, והרבה תצלומים, המלמדים איך החל ענף ייצור הדבש והדבוראות לפעול בארץ בשלהי המאה ה-19. צנצנת דבש מתוק נמצאת בימינו כמעט בכל בית. פאר החליט באמצעות שימור ההיסטוריה להעלות את המודעות לחשיבותה של הדבורה, המאביקה העיקרית בטבע, ולשמור עליה. הוא נפטר בחודש יולי 2021, אחרי מאבק במחלה קשה.

כך זה התחיל בנס ציונה: בסוף המאה ה-19, הגרמני רייסלר רכש חלק מאדמות אזור ואדי חאנין, מיקום נס ציונה של היום. הוא שיקם בארות ונטע פרדסים וכרמים. הקדחת תקפה את משפחתו, שמתה כולה, ממנה. רק רייסלר ניצל וברח לרוסיה, שם נפגש עם ראובן לרר ועסקת חליפין של קרקעות בוצעה אז ביניהם.

ראובן לרר ואשתו פייגה קיבלו כ-2,000 דונם, בוואדי חאנין בעסקת חליפין עם הגרמני, מבלי לראות אותם, ובתמורה מסר להם לרר את אדמתו ליד אודסה. ראובן לרר עלה לארץ עם משפחתו והתיישב בוואדי חאנין.
את ענף גידול הדבורים בארץ ישראל, פיתחו גרמנים טמפלרים שהתיישבו בארץ במחצית השנייה של המאה התשע עשרה והביאו ארצה מאירופה ידע רב בדבוראות. דבוראי מפורסם ביניהם היה הנרי בלדנשברגר, גרמני צרפתי, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1849. זמן קצר לאחר בואם של ראובן ובנו משה לרר לוואדי חאנין, הם פגשו את הנרי, שהגיע למקומם עם כוורותיו, התיידדו איתו ושמעו לעצותיו.

משה החל לגדל דבורים ולימד את אחיו ואת גיסו פצ’ורניק (אבי סבו של משה פאר) את מלאכת גידול הדבורים. הביקוש לדבש היה מועט מאוד באותה תקופה אבל לרר דווקא הכפיל את מספר הכוורות שלו למאתיים בראייתו את הצפוי בעתיד. מגדלי הדבורים נעו עם כוורותיהם בין האתרים השונים, בהתאם לעונות השנה, רכובים על גמלים כשהכוורות היו קשורות על דבשותיהם.

משה לרר היה מגדל הדבורים העברי הראשון ביישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל וגם בניו המשיכו בדרכו, גידלו דבורים ורדו דבש.

משה פאר, שהקים את מוזיאון הדבש, בו ביקרתי והתלהבתי, נולד ב-1945 והיה נכדה של פנינה פ’צורניק, בתו הבכורה של ראובן לרר. בשנת 1917 יזמה פנינה את הקמתה של “אגודת מגדלי הדבורים העבריים בארץ ישראל”. שליש מחברי האגודה היו איכרי נס ציונה וואדי חאנין. האגודה השתתפה בקניית ומכירת דבש, ועסקה בחלוקת אזורי הצבת הכוורות בצורה מסודרת.
בכניסתו של הצבא הבריטי לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הוכנסו ארצה סוכר זול וריבה העשויה מפירות וסוכר ולכן מחיר הדבש צנח וגם רווחיותם של מגדלי הדבורים, שלא התייאשו והמשיכו במלאכתם.

אחרי שהשתחרר מהצבא, ביקש משה מאביו לגדל דבורים בעצמו ולא עם כל המשפחה, המאוחדת בעבודתה. הוא נחשב שנים רבות למורה דרך בגידול הדבורה ועבד כדבוראי במשךד כל ימי חייו. אלון הבן, שאירח אותי במקום: “אבא היה הלוחש לדבורים. זה היה סיפור אהבה לדבורה”.

בין השאר נודע פאר כפורץ דרך בשמירה על חיי הדבורים מפני מחלות שונות. הוא גם מצא פתרונות לבעיות בגידול דבורים וברדיית הדבש. לצד העבודה הקשה ראה עצמו פאר כאדם שמוטלת עליו משימה חשובה באיסוף מידע ותיעוד ענף הדבוראות מאז נוסד בארץ. בביקור וסיור במקום אפשר ללמוד איך קם ענף הדבש בארץ, שהלך והתפתח במשך השנים.

כשחלה לפני מספר שנים, החל גם ליזום אירועים שעסקו ברפואה בעזרת מוצרי הכוורת. באי הכנסים שאירגן קיבלו מידע על טיפול בעזרת עקיצות דבורים, שימוש בפרופוליס ועוד.
אחרי שנפטר משה, ניראה לי שהפעילות במקום הצטמצמה. דבש כבר לא רודים וגם ההסברים מבעל המקצוע חסרים. אני מקווה מאוד שיימצאו ממשיכיי הדרך שיפתחו את המוזיאון הכה מיוחד וישמרו עליו כראוי, ואולי הוא אף יועבר למקום חדיש יותר.

בעזרת ביקורי במקום למדתי שדבש זה לא רק לפתוח צנצנת ולמרוח את הנוזל על פרוסת לחם טרי. מאחורי גידול הדבורים ורדיית הדבש, שהדבורים מייצרות, נמצא מידע מעניין רב. מה שלא למדתי (בין השאר) הוא איך מיוצר הדבש על ידי בעל החיים הקטן והעוקצני הזה.

[דצמבר 2021]