הצייר האנגלי ויליאם הנרי ברטלט נולד בראשית המאה ה-19. משנות השלושים ערך מסעות בצפון ארצות הברית ובשנים 1842 ו-1853 ערך מסעות בארץ ישראל. את מסעותיו הוא תיאר ברישומים, ציורים ותחריטים מירושלים ומארץ ישראל שהייתה עדיין תחת שלטון האימפריה העותמאנית. עבודותיו השאירו לנו תיעוד על מקומות שעדיין לא צולמו.

ברטלט הגיע גם לצפת והנציח את הנוף שנשקף מאחת הנקודות בדרך בה עבר. בתמונה נראות הכינרת והעיר טבריה מוקפת חומה. התמונה הזו היא הזדמנות להזכיר את הדרכים שהובילו לצפת, דרכים ושבילים שהיום נחשבים למסלולים למיטיבי לכת. מי שמקטר על טלטולי הדרך בקו 361 מצפת לעכו, מוזמן להכיר את הדרכים המובילות לצפת לפני כ-180 שנה.

עד ראשית המאה ה-20, הדרכים לצפת היו מועטות ותלולות, עובדה שהשאירה את צפת כמעט מבודדת.

מצפון – בקצה רחוב האר”י, בשוליה הצפוניים של העיר, יצאה הדרך לעין זיתים דרך נחל שכווי ומשם התפתלה למירון. הדרך הייתה שביל עפר שנכבש במשך דורות על ידי הולכי רגל ובהמות משא. דרך מירון-צפת, העוברת בעין זיתים ועד לכניסה הראשית של צפת כפי שאנו מכירים היום, נסללה כדרך רחבה רק בשנות העשרים של המאה העשרים והכביש זופת רק בשנות השלושים בזכות שלטון המנדט הבריטי. עד לא מזמן אפשר היה לשמוע מזקני צפת את הסיפור שמתאר את שיירת המכוניות של נציג בריטי ופמלייתו שהגיעו לצפת זמן קצר לאחר סלילתו. אנשי צפת עמדו על המדרונות הצפוניים וצפו בשיירת המכוניות, ביניהם עמד אברום פייקס, שהיה ידוע בכוח בו ניחן, שגרם להפיל כל יצור חי או חפץ דומם ברגע שנתן בו את עיניו… ובעודו מתפעל בקריאות “מאשללה”, סטתה אחת המכוניות והתדרדרה במדרון היישר לעמק התכלת. כמי שגדלה על אגדות מקומיות, לא ניסיתי לברר את אמיתות הסיפור.

ממזרח – דרך ראש פינה-צפת, הייתה דרך עתיקה שנסללה בתקופה העותמאנית, כנראה על תוואי קדום יותר. את הדרך חקר הארכיאולוג הצפתי יוסף סטפנסקי, והומלץ לשמר אותה. לאחרונה, בשל עבודות הרחבה היא נרמסת על ידי השופלים והטרקטורונים שלא נוהגים בה כבוד. הדרך העכשווית המוכרת לנו מראש פינה לצפת נסללה כבר בסוף התקופה העות’מאנית בשיטת ה”סולינג”, כלומר, התשתית הייתה מאבנים ועליהן חצץ שהודק על ידי מכבש שהופעל בפחמים. סלילתה אפשרה נסיעה של כלי רכב, אך רק בשנת 1933 שוקמה וזופתה על ידי הבריטים.

מדרום-מזרח – עברו כמה דרכי פרדות והולכי רגל שקשרו בין טבריה לצפת. אחת עברה דרך נחל עמוד והגיעה דרך המדרונות הדרומיים לאזור החאן האדום. דרך אחרת עברה מנחל עכברה והמשיכה לוואדי חמרה עד לפאתי שכונת חארת אל כראד באזור בית הספר הרב תחומי, והדרך שהייתה בשימוש גם בתקופה העות’מאנית עברה מחאן ג’וב יוסף שעל יד עמיעד, עברה דרך רכס רזים וחצתה את ואדי חמרה עד לשכונת חארת אל כראד, כפי שרואים במפת הסקר הבריטית.

כל הדרכים הללו עברו בוואדיות תלולים וצרים, ולא מעט נוסעים תיארו את הדרכים התלולות והקשות האלה, ביניהם הברונית יהודית מונטיפיורי המתארת את המסע לצפת במאי 1839 על גבי הסוסים והחמורים דרך “צורי סלעים, הרים ובקעות”. שולמית לפיד תיארה את הדרך מראש פינה לצפת בספרה “גיא אוני”.

לא קשה לדמיין את בידודה של צפת ואת קשיי המסע אליה בשנים שלרוב חלקי הארץ כבר הגיעו בדיליז’נסים וברכבת. בידודה של צפת כנראה השפיע על הפולקלור הצפתי ועל אופיים של תושביה, ועל היחס של השלטון המרכזי לעיר, במיוחד בשנים המכריעות בדרך לעצמאות.