היום ברור לכל אחד כי עברית היא שפה שבה אנו מדברים ולומדים. אבל לפני כ-130 שנים זה היה כמעט בלתי אפשרי בארץ ישראל בכלל ובמושבה ראשון לציון בפרט. משפחות החלוצים הראשונות, שהגיעו לראשון לציון בשנת 1882, התלבטו בשאלת החינוך של הילדים. אהרון מרדכי פרימן, אחד החלוצים, הביא מלמד חברוני והקים בחצרו אוהל, בו ישבו הילדים ולמדו לימודי דת כמקובל ב”חדר” מן הטיפוס הישן.

ארבע שנים לאחר מכן, כשאוכלוסיית ראשון לציון התרחבה וכללה עשרות ילדים, החלו המתיישבים לקדם את הרעיון של הקמת בית ספר מודרני שיכין את הילדים לחיים בארץ ישראל ובו ידברו עברית. בשנת 1886, בסיועו של הברון רוטשילד, הוקם בית הספר. ברוח המסורת, הייתה הפרדה בין בנים ובנות שלמדו בבניינים נפרדים. משימת ההקמה והניהול הוטלה על מרדכי חביב לובמן, שהיה מהנדס ומודד במקצועו ובעל השכלה רחבה ביהדות ובמדעים כלליים. בשנתיים הראשונות לימד לובמן לימודי תורה ועברית, ואליו הצטרף שלמה אבולעפיה שלימד צרפתית. המקצועות המדעיים נלמדו בצרפתית.

באותה תקופה, עברית לא הייתה השפה המדוברת בפי רוב אוכלוסיית היישוב החדש. המתיישבים דיברו במגוון שפות, בהתאם לארצות המוצא שלהם ובבתי ספר מודרניים אחרים בארץ שלטה השפה הצרפתית. מפעל תחיית השפה העברית, שהחל בו יהודה בן אליעזר, היה בחיתוליו והשפה העברית הייתה דלה וחסרו לה מילים יומיומיות.

לאחר שנתיים, כשדוד יודילוביץ שהיה ממעריצי אליעזר בן-יהודה וממקדמי הרעיון של תחיית השפה העברית, הצטרף כמורה לבית הספר, החלו לקדם את רעיון הדיבור והלימוד של כל המקצועות בעברית. מימוש רעיון זה נתקל בקשיים והתנגדויות מרובות. למורים חסרו מונחים רבים בכל מקצועות הלימוד. דלות השפה ניכרה בעיקר במקצועות המדעיים. לא היו תוכניות לימוד, שלא לדבר על ספרי לימוד בעברית. לובמן, שלימד ידיעות הטבע, היה מחזיק לפניו בספר רוסי ומקריא לתלמידיו מתוכו בעברית. בנוסף, היה חשש אמיתי שה”התעקשות” על העברית תבוא על חשבון רמת הלימודים.

הרעיון של לימוד בעברית קרם אור וגידים רק בזכות החזון והדבקות של המורים, שהיו מלמדים בימים, ובלילות מנהלים ויכוחים ערים. לובמן פיקפק אם אפשר בכלל ללמד את כל המדעים בעברית שהרי חסרים היו מילים ומונחים. לעומתו, יודילוביץ היה נחוש ולטענתו זה היה אפשרי, בהנחה שהמילים החסרות יימצאו ואת הספרים נכתוב בעצמנו. ואכן, המורים התמסרו לחיבור ספרי לימוד חדשים בשפה העברית. לובמן כתב “שיחות בידיעת הטבע” לפי ספרו של אטון זובוב הרוסי; יודיליביץ חיבר ספר לגיאוגרפיה והכין שעורים יומיים לתולדות הטבע; שרגא רוזין תירגם שיעורים לדברי הימים ובן יהודה חיבר ספר “דברי ימי ישראל”. ואכן, המורים והתלמידים דברו עברית בשיעורים, בהפסקות ואף מחוץ לבית הספר, מה שהביא להתרחבות מעגל דוברי העברית במושבה. הצלחת בית הספר הביאה את הברון רוטשילד למנות את לובמן בשנת 1888 למפקח על בתי ספר נוספים שנוסדו במושבות אחרות ובהם דיברו עברית.

רק ב-1901, אחרי שישראל בלקינד התמנה למנהל, אוחדו שני בתי הספר למוסד אחד בו למדו בנים ובנות ביחד. עד 1951 נקרא בית הספר “בית ספר עממי”, וביוני1951 החליטה מועצת עיריית ראשון לציון לקרוא לו “בית הספר חביב” על שמו של דב חביב לובמן (בן דודו של מרדכי לובמן) שכיהן שנים רבות כראש ועד המושבה וכראש ועד ההורים של בית הספר.

בית הספר חביב פועל גם היום. עד לשנים האחרונות, בית הספר היסודי היה ממוקם ברחוב “אחד העם”, דרומית לבית הכנסת הגדול, מול המוזיאון לתולדות ראשון לציון. הוא כלל בשטחו, בנוסף לבניין ההיסטורי הגדול, גם ספרייה ובה כיתה משוחזרת מימיו הראשונים של בית הספר.

במלאת 130 שנות פעילות לבית הספר “חביב”, קידמה עיריית ראשון לציון פרויקט שימור וחידוש (שאמור להסתיים ב-2021) הכולל הקמת מבנה חדיש לבית ספר חביב ובית לעברית. הבית לעברית אמור להוות מרכז תרבות שיוקדש לשפת העברית. הוא מוקם במתחם ההיסטורי של המבנים הראשונים של בית הספר. פרויקט זה מונע מתוך התפישה של המשך המורשת שהנחילו מייסדי ראשון לציון שראו את עצמם כמחיי השפה העברית והראשונים לחנך בשפה העברית.