רבים המטיילים בצפת שואלים עצמם, מהו בניין הבטון הענקי המכונה “בית אשתם” (ראשי תיבות: אש תעשיות מתכת), הבנוי בשולי הרובע היהודי, ונראה כמו מבצר, זר במראהו למרקם המיוחד של בתי העיר העתיקה.

מדריכי התיירים מתרכזים בפרק ההרואי שהתרחש במקום במלחמת השחרור, וסיפור הולדתו וקורותיו של הבניין הולך ונמוג עם הזמן. האמת היא, שבניין זה הוא “הפיל הלבן” הראשון של צפת. תרתי משמע.

הכל התחיל במאורעות שהתחוללו בארץ בחודש אב שנת תרפ”ט, אוגוסט 1929. גם יהודי צפת נפגעו. חפים מפשע, זקנים, נשים וילדים נרצחו, רכושם נשדד ובתיהם נשרפו. הטבח זעזע את יהודי העולם שחשו לשלוח תרומות והקימו את “קרן העזרה לנפגעי המאורעות” רק חלק מהתרומות הגיעו לצפת. אנשי צפת שנפגעו רצו לשקם את בתיהם, ואילו המוסדות הציוניים שישבו על הקופה, התנו את מתן העזרה בבניית מרכז מסחרי גדול אשר ישמש מקום להקמת חנויות ומפעלים קטנים שיספקו מקומות עבודה לתושבים. ואפילו קראו לו “המרכז המסחרי החדש”. בנייתו החלה בתחילת 1930 והסתיימה כעבור שנתיים וחצי. להקמת הבניין היה גם שיקול ביטחוני-הגנתי והוא תוכנן כמבצר בטון שתפקידו לחסום את הכניסה לרובע היהודי במקרה של התקפה מהצד הערבי של העיר. תושבי העיר התנו את בנייתו בהעסקת פועלים יהודים מצפת והסביבה, תנאי שהופר מדי פעם על מנת לזרז את השלמת הבניין.

מבחינה אדריכלית בית אשת”ם הוא אחד המבנים הראשונים בארץ שנבנו בבטון בטכניקות הנדסיות מתקדמות ב”סגנון הבין לאומי” שהיה נפוץ בארץ באותן שנים, אך הביקורות על חוסר התאמתו למרקם המאפיין את העיר מילאו את דפי העיתונות של אותה תקופה. בעיתון “דאר היום” נכתב: “המרכז המסחרי עומד להיגמר, 20 חנויות ועוד שוק ירקות ואין קונים חנויות. נשאלת השאלה, האם צפת צריכה מרכז מסחרי כזה?” איתמר בן אב”י כותב בדואר היום מאמר “על “העוון הצפתי”, וטוען כי “צריך להוקיע מעשה נורא זה, כמעט מחפיר… “הבניין חזק ויפה אבל המקום אינו מתאים, המקום יוצא דופן, רק מוח של יהודים גלותיים שהתרחקו מאדמתם…יכלו לבחור מקום לבנות בניין כזה… הקרן השקיעה 24,000 לא”י ועננת מוות שוכנת על פני הרובע העלוב הזה” ועוד ועוד…

התועלת הכלכלית שלה ציפו המוסדות הלאומיים עמדה ביחס הפוך לגודלו ולהשקעה הכספית שנדרשה לבנייתו, כבר עם סיום בנייתו נמנעו אנשי צפת להעביר אליו את הפעילות המסחרית, והחלו להעבירה לרחוב ירושלים של היום. תושבי צפת שרכושם נפגע במאורעות תרפ”ט ושבניין המרכז נבנה על אדמתם ובתיהם, תבעו את “קרן העזרה” ודרשו פיצויים תמורת רכושם. המשפט נמשך כשבע שנים ובסופו בית המשפט המחוזי בעיר פסק לטובתם. בשנת 1945 נעשו ניסיונות ויוזמות על ידי החברה לפיתוח צפת להחיות את הבניין ואפילו נפתח בית קולנוע בקומת המסד, שבידר יהודים וערבים. במקום הוקם מפעל “אריגי צפת”, בית חרושת לעטים נובעים שהיו באיכות ירודה, ובית חרושת “עפרה” לעפרונות שלא כתבו. בית המלאכה למזכרות ותשמישי קדושה בעבודות יד, ובית החרושת אשת”ם (אש תעשיות מתכת) היחידים שהמשיכו את פעילותם עד 1959.

לבניין הייתה חשיבות ביטחונית מכרעת במצור ובקרב על צפת. בהיותו מבנה חזק וגדול המוצב בחזית, מול הרובע הערבי, בגזרה שכונתה “גזרת סטלינגרד”, שבו הוצבה גם עמדת בלויגרונד, והיה ברור כי נפילתו תביא לנפילת הרובע. הבניין מהווה עדות לאירועים היסטוריים בצפת שהשפיעו על חיי התושבים ומסמל את עמידתם האיתנה של אנשי צפת במלחמת העצמאות, ועד היום מקפידים לשמור על סימני הפגיעות מההפגזות. במלחמת תש”ח נפל גדעון איילון מפקד בפלמ”ח ובעמדת אשת”ם נפל לוחם בן צפת, פרג’ יהושע אוחנה, שעל שמו נקרא שוקי יהושע אוחנה, ראש העירייה המכהן היום.

מבנה המרכז המסחרי הישן, בית אשת”ם, עומד בקריטריונים לשימור מבנים. הוא נכלל בתוכנית מתאר ארצית אתרי מלחמת העצמאות (תמ”א/21). לבניין הוכן תיק תיעוד על ידי אילן מזרחי, בן צפת. לפני שנים אחדות הוגשה לראש העירייה תכנית כוללת שנעשתה על ידי קבוצה של אדריכלי שימור מתחומים שונים, שהציעה להפוך את המבנה למרכז מבקרים שיציג בחדריו את ההיסטוריה של צפת באמצעים חדשניים, בדומה לערים היסטוריות בארץ ובעולם. נקווה שהתכנית אכן תצא לפועל ונוכל לומר שמעז יצא מתוק.

פרטים נוספים על ההיסטוריה של הבניין תוכלו לקרוא בערך “המרכז המסחרי הישן בצפת” בוויקיפדיה.