סקירה תמציתית זו מבוססת על סקר לתיעוד הטקסט החזותי – שילוט בשערי העיר העתיקה וחומותיה, שנועד ללימוד השפה החזותית ומכלול ההיבטים ההיסטוריים והתרבותיים במטרה לבחון מיזם לשילוט שערי העיר. הוא נערך בשנת 2011 מטעם הרשות לפיתוח ירושלים, על ידי ד”ר יאיר ולך וד”ר נירית שלו‏־כליפא מיד בן צבי, ביוזמה ובניהול אביעד שר־שלום.

שילוט וכיתוב בנוף העירוני הם מרכיב שיש לו תרומה מכרעת לעיצוב המרחב הציבורי, תרומה שלא אחת היא בעלת משמעות הרבה מעבר לנוכחות הפיזית צנועת הממדים של שלטי רחובות או שלטים מסחריים. הם חלק משימור של אזורים היסטוריים. השלטים מציגים סוג מיוחד של ארכאולוגיה עירונית בכך שהם חושפים בפני המבקרים בעיר שכבות שונות בתולדותיה. כיתוב אינו רק שריד מהעבר, הוא גם מגלם בתוכו צורת התייחסות משתנה לעיר מצד מוסדות השלטון, וגם מצד האוכלוסייה שחיה בה. השלטים נותנים עדות מרתקת לתפיסת הגאוגרפיה של העיר ו’עומק’ מורשתי עם היותם חלק ממרחב חי ולא מוזיאוני. בעיר העתיקה בירושלים, על עושרה במסורות היסטוריות ודתיות. כתובות האבן העתיקות, כתובות הקרמיקה של המאה ועשרים ושלטים אחרים מספרים את סיפורה של ירושלים בצורה בלתי אמצעית, בכך שהם מזמנים למבקרים שפות ותקופות שונות, משלל שליטיה של העיר: מסלימן המפואר בימי שלטון התורכים, דרך המושלים הבריטיים של תקופת המנדט, שלטים מתקופת השלטון הירדני ושלטים שונים שהוצבו לאחר איחוד העיר ועד לימינו.

בהתייחסות לשילוט בציר הזמן נבחנו הנסיבות ההיסטוריות של סוגי השילוט, בהיבטים טיפוגרפיים, צורניים ואומנותיים. הכתובות בערבית קבועות לאורך החומה ובשערים, ומתעדות את מפעל הקמת החומה והשערים כשריד בולט של השלטון העותומאני בירושלים, בראשית המאה ה-15. הכתובות חצובות בשיש באות מוקפדת, כמעט זהות בתוכנן. הן יצרו שרשרת של כיתובים שהקיפה את העיר העתיקה, וכן הוצבו ב’סבילים’ [מתקני שתייה] באתרי מפתח. בשערים קבועות גם כמה כתובות אבן נוספות, כגון בתוך שער יפו המזכירה את שמו של אברהם אבינו ואת חברון עירו.

כתובות האבן בערבית הן העתיקות ביותר, מהמאה ה-16. הן אינן נוקבות בשם השערים ומטרתן לקשר בין הסולטן לבין החומה הפיזית, ובכך להוות מעין חותמת רשמית של האימפריה העותמאנית. רוב הכתובות בעיר הוכנו במיוחד לאתר מסוים – קבר, מסגד, מַַַַדרסה [בית ספר] – והן שונות בגודלן ובצורתן. לעומתן, לכתובות החומה פורמט ברור וקל לזיהוי. לכל כתובות השערים בערבית מאפיינים אחידים: הן חקוקות באבן שיש, שאינה מקומית, על גבי כמה שורות וגובהה של כל שורה כ־20 ס”מ. העושר החזותי של סימני הניקוד והמילים המשולבות זו בזו והאותיות הארוכות והדקות, מקשים על הקריאוּת בחטף. על פי הסקר, ההתמצאות במרחב הציבורי לא הייתה שיקול בהצבת השלטים. תפקיד הכתובות לציין את מיקומם של האתרים החשובים ביותר בירושלים, כאשר הן מהוות מעין שרשרת טקסטואלית העוטפת את העיר ומקשרת אותה לסדר מלכותי־אלוהי. עבור שלטונות העיר העותמאניים בראשית המאה ה־20, הכתובות המשיכו להוות אלמנט מרכזי בנוף האורבני וסמל חשוב לשלטונם.

בתקופת המנדט הבריטי היה לשילוט מרכיב חזותי בולט המיוצג בפרסומים תיירותיים ומסחריים. שלטי הקרמיקה התלת־לשוניים הוכנו בעיר העתיקה בידי האומן הארמני דוד אוהניסיאן, ובעיר החדשה על ידי סדנאות “‘בצלאל”. בשער העיר העתיקה ובחומותיה שרדו רק שני שלטים מנדטוריים.

מפעל שילוט הרחובות וקריאתם בשמות נתן מענה לכוחות הצבא הבריטי שנכנסו לירושלים בדצמבר 1917 ונאלצו לפתור את בעיות ההתמצאות בשטח הכבוש. המושל הצבאי הבריטי סטוֹרס, המשיך בתפקידו כמושל מחוז ירושלים במנהל האזרחי, ודאג לייצור שילוט שיבטא את המרחב הגאוגרפי והאתנוגרפי כאחד. הנציב העליון הרברט סמואל היה מחויב לשפה העברית והשילוט בירושלים קיבל בתקופתו את שלוש השפות: אנגלית, ערבית, עברית, הנהוג עד היום. הוא נעזר באדריכל ומתכנן הערים הבריטי, צ’רלס רוברט אשבי, ובשנת 1922 מחליפו האדריכל קליפורד הולידיי, הוציא לפועל את מפעל שילוט רחובות העיר: 46 רחובות בעיר העתיקה, 80 בעיר החדשה.

שמות הרחובות שנבחרו נועדו לייצג את ההיסטוריה, השירה והפולקלור של בני הדתות והעדות בירושלים. מלאכת עיצוב השלטים הייתה מושפעת משיקולים דומים. “האגודה למען ירושלים” הייתה מעורבת בניהול האומנותי והפיננסי של “סדנת אריחי כיפת הסלע” בניהולו של אוהנסיאן. סטורס קיווה ששלטי הרחובות בגוני הכחול והירוק עשויים להשיב לעיר מעט מהצבעוניות על רקע נוף האבן הצהבהב. הוא ניסה ליצור קשר לכיפת הסלע באמצעות קוד חזותי בהשראת אריחי כיפת הסלע מהמאה ה-16.

הגופנים באנגלית ובעברית עוצבו באותיות ריבועיות וזוויתיות בסגנון הארדקו. את הגופן העברי עיצב האדריכל דן בן־דור, שעבד במשרדו של הולידיי. בשלט הדוגמה, רחוב ס”ט פרנציס (פרנציס הקדוש), שהיה הראשון שנקבע על הקיר בטקס רשמי, נכתבו האותיות בשחור על רקע לבן. השלטים מלבניים ומסביבם מסגרת בגוני טורקיז, לבן וחום־אדמדם על רקע כחול קובַלט בדגם ערבסקה ערוך במקלעת עלים משוננים ומעובים, בדומה לפסיפס ארמני מהמאה השישית שהתגלה ליד שער שכם. בשלהי 1921 שלח פרופסור בוריס שץ, מייסד בית המדרש העברי לאמנות בצלאל, את תלמידו יעקב אייזנברג להשתלם באומנות הקרמיקה בווינה, ועם שובו ב־1922, הקים את הסדנה לעבודות קרמיקה בבצלאל. לאחר בחינת דוגמאות לשלטי הרחוב שנעשו בסדנה, הובע חוסר שביעות רצון מגודל האותיות ומקריאותן, האותיות לבנות במדליונים שחורים כשברקע שריגים ירוקים, מסביב מסגרת חומה מעוטרת בדגמי ערבסקות מאולצים בגון כחול־אפרפר. בדוגמה מופיע שם הרחוב, “דרך חברון”, באנגלית ובעברית בלבד, מכיוון שהגופן בערבית לא היה זמין לאומנים. עיצוב האות העברית עם סיומת הציצית [תג] שונה מזה של שלטי אוהנסיאן וניכר שעוצב בבצלאל עם טביעת ידו של האומן זאב רבן. בשלט שנקבע לבסוף ברחוב נעשו שינויים בדוגמה, בצבעוניות ובעיצוב האותיות. שם הרחוב כתוב בשלוש שפות בגופן הזהה לדוגמה ולעיצוב בשלטי אוהנסיאן. שלט זה ריבועי, מורכב מתשעה אריחים ובו שלוש מסגרות, האחת בתוך האחרת. החיצונית – של גבעולים ועלים מעובים ומפותלים, מעין ערבסקה, בגוני כתום וכחול על רקע לבן. פנימה יותר – רקע ירוק זית ובכל פינה מעין שני עלי סאז [דמוי כלי נגינה אתני]. השמות דחוסים במרכז על רקע לבן במדליון ששוליו בקו שחור אחיד, מעוגלים ומחודדים לסירוגין.

אשבי העדיף במופגן את עבודתו של אוהניאן אותה זיהה כנאמנה למסורת ומקורית, ואילו לאומני בצלאל התייחס בספקנות. סטורס ראה את אומנות בצלאל כחיקוי עלוב למקור. אומני בצלאל הביטו אל המזרח בערגה בעוד האומנים הארמנים ראו עצמם כנושאי המסורת המקורית וחשו שאומני בצלאל מנסים להעתיק מהם ולהתקרב למקורות השראתם.

בתקופת השלטון הירדני (1967-1948) הוסר הכיתוב בעברית, ובאמצע שנות 1960 יזמה העירייה את החלפת השלטים שניזוקו. היו אלה שלטי קרמיקה בגודל 40×80 ס”מ, “נקיים”, בכיתוב שחור על רקע לבן במסגרת ענף זית בגוני ירוק ואוקר. האות האנגלית ללא תגים והערבית ללא ניקוד.

בתקופת השלטון הישראלי שלאחר מלחמת ששת הימים, הציבה מדינת ישראל שילוט שלטוני בעיקר בשער יפו ובשער ציון – לציון קרבות מלחמת העצמאות וששת הימים. שילוט הרחובות עבר שינוי משמעותי וסמלי כשנוספה בשלטים שורה בעברית בראש השלט בידי סטפן קרקשיאן. השלטים בשערי העיר ובחומה מזכירים את אירועי המלחמה ואת פריצת חומות העיר העתיקה. בשנת 2009 החלה העירייה באמצעות הרשות לפיתוח ירושלים בהחלפת השלטים הקיימים.לאחר 1967 נוספו בשער החדש, הידוע בשם “שער עבד אל חמיד” שלטי הנצחה. אחד מהם, לוח שיש ועליו תבליט מתכת של סמל האצ”ל לציון הפריצה ב-17 ביולי 1948. השני, לוח פח דהוי לציון פריצת השער על ידי חיל ההנדסה ביוני 1967. בקיר בית שער הפרחים נקבע שלט “מעלות שער הפרחים” בתיקון בשנת 2010. ב”רחוב מוטה גור”, קבוע לוח אבן בקיר הגדר שלצד החומה ועליו חקוקה הנצחה למפקד חטיבת הצנחנים משחררי ירושלים ופריצת העיר העתיקה דרך שער האריות. הכתובת משמשת גם שלט רחוב וניכרים בה סימנים של ניסיונות השחתה, כנראה מהמשמעויות הפוליטיות שלה. בקיר חומת בית הקברות ליד שער האריות קבוע לוח אבן המציין את תיקון החומה של בית העלמין על ידי ממשלת תורכיה בשנים 2010-2009. בקירות החיצוניים של בית שער ציון, בתוככי החומות, מופיעים שלטי הכוונה משלהי שנות 1960, 1970. הם מַפנים אל קבר דוד ואל מרתף השואה. בתוך בית השער נקבעה בשנת 1968 כתובת אבן על ידי לוחמי הראל־פלמ”ח לזכר הפריצה לרובע היהודי 20 שנה קודם, במאי 1948.

מסקנתם של מכיני הסקר היא, ששילוט עם שמות השערים אינו חלק מעיצוב הסביבה ואינו תואם לשפה החזותית וההיסטורית. עם זה מומלץ לשמר את השלטים ששרדו את המלחמות ולא להחליפם.

[11.2022]