בתקופת הסגרים והבידודים, בשל מגפת הקורונה, כיכבו המרפסות בישובים העירוניים, בהם שיכונים ומגדלי דירות למכביר. לצד המרפסות ״התלויות״, הבולטות מחזיתות בתי הקומות, מקובל היה לסגור מרפסות שאפשרו שיזוף בשמש ושיח עם השכנה ממול. כך ויתרו על המרחב החיצוני כדי להגדיל את הסלון, או את חדר השינה. דווקא במגזר הכפרי, בו ״המרפסת״ נספחת כסוכּה לבית הניצב על הקרקע בפני עצמו, הדיאלוג הנוצר בין שוכני המרפסות לבין הסביבה לא זוכה לתשומת לב. מסתבר, כי למרפסות של מרחביה שבעמק יזרעאל, למשל, נוכחות רבת-שנים והן חלק מהנוף המקומי.

ב״מילון ההווה״ משנת 1995 מוגדרת מרפסת כ״משטח בעל מעקה סביב הצמוד לקיר חיצוני של בניין״. למושג זה מילים נרדפות כגון: וֶרַנדָה, גְזוּזטְרה, יציע, אַכּסַדרה, טֶרָסָה ובַּלקוֹן – מה שמרמז על שוֹנוּת באופיין של מרפסות.

בתחום האסתטיקה הסביבתית, כך על פי ד״ר גלעד שביד, יש לחלק החיצוני והמשני-לכאורה בבית תפקיד משמעותי. מכיוון שהמרפסת, מאופיינת כמרחב בשל היותה בין המבנה לבין הסביבה החיצונית, יש לה ביטויים תחושתיים: היא ממוקמת בין המרחב התרבותי למרחב הטבעי.

בסביבה הקיבוצית, המאפיינים הללו מתבטאים בתפר שבין המרחב הציבורי, המשותף, לבין זה הפרטי. מרחב המרפסת צמודת הקרקע פתוח בחלקו וניזון מהשפעות כמו קולות, ריחות, מזג אוויר ועוד. תקופת הקורונה מאפשרת לחוות את חשיבותו של המרחב הפתוח הצמוד לדירה – את הגינה, המדשאה והפֶרגולה. בעבר בילו התושבים יותר בחברת בני המשפחה והשכנים מחוץ לדירה. בהמשך נצמדו לטלביזיה, למחשב ולמזגן. המרפסות, על מגוון צביונן, מאפשרות לשהות בחוץ מבלי להיחשף לסכנות הבריאותיות האורבות אולי במרחב הציבורי. המרפסות בקיבוץ מתפקדות גם כמקום לגיטימי לתליית כבסים, כמתחם משחק בטוח לילדים, לפינת עישון, או לאושפיזין בסוכה אלטרנטיבית. התפקיד החברתי הנפוץ הוא אירוח בצילה של המרפסת, שבה אפשר להסב לארוחה ולפיצוח גרעינים – יחפים ובגופיות, ולשבת על כסאות פלסטיק. מהמרפסת אפשר לשוחח בגובה העיניים עם העוברים ושבים במדרכה שלידה, לברך לשלום ולהלך רכיל כאילו נפגשים בחוצות הישוב, או כפי שזה מכונה, ״על המדרכות״, ועדיין לחוות תחושת ״מוּגנוּת״ במרחב הציבורי-המשותף.

בתצלומים המצורפים, ניתן להבחין במרפסות בתקופות שונות במרחביה. בשורת בתי האבן שבחצר ההיסטורית שנבנתה בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים, נבנו מרפסות הפונות אל מחוץ לחצר, עם כניסה בעלת קשת גדולה. בקומה העליונה ב״בית הגדול״, בחזיתו הפנימית והחיצונית בנויות מרפסות עם מעקה עץ. אך אלו נוצרו רק במהלך השיפוץ המסיבי השני שבוצע בשנת 1947 בתכנונו של שמואל מיסטצ׳קין. בחדר האוכל השני, שתוכנן על ידי יעקב פינקרפלד והחל לפעול ב-1941, נבנו מרפסות רחבות ומרשימות המקיפות את המבנה עטור העמודים העגולים מארבעת צדדיו. בליל הסדר בשנות 1950-60 הוצבו לאורך המרפסת שולחנות כיציע מוגבה למסובים הרבים. מעין מרפסת בתוך מרפסת. בדומה לכך, בחדר האוכל השלישי, הנטוש, המרפסת הדומיננטית המקיפה אותו מזכירה ומרמזת לכל כי משנת 1968 היא המשיכה לשמור על הקולקטיביות הרעיונית שבין הכתלים עד שנת 2000 כשפרץ השינוי המשמעותי באורחות החיים. תצלומים משנות 1930 מראים את מרפסת הכניסה המשותפת לחדרי המשפחות הצעירות שהתגוררו בצריפים שהוקמו בפאה הדרומית של החצר הגדולה. מבתי המגורים הניצבים מאז שנות 1940 על גבעת המבצר הצלבני לה-פב, נותר מבנה נטוש אחד, המשמר עד היום את אופיו של חדר המשפחה הצנוע, שבחזיתו מרפסת כניסה. ובחזיתות בית הילדים הגדול שבתחתיתו שוכן הסליק, שנבנה בשנים 1936-38, בתכנון יעקב פינקרפלד, ניתן להבחין במספר מרפסות תלויות בעלות מעקה בטון. ייתכן שהילדים של אז יוכלו להעיד למה בדיוק שימשו אותן מרפסות. כיום משמש המבנה כבית משרדים והמרפסות נותרו תלויות בנוף המקומי. בתי המגורים בבית הספר התיכון המקיף התאפיינו במרפסת פתוחה לאורך שורת החדרים, בין ההכיתה למקלחת. שם ישבו וריכלו הצעירים המתבגרים על מה שמתרחש אצל המבוגרים ונהנו מהמדשאה הצמודה. ברבות השנים, המבנים שינו את תפקודם והמרפסות המיתולוגיות נעלמו מהנוף.

בישוב המתפתח ומשתפץ, תחת ההגדרה ״קיבוץ משתנה״, פה ושם צצות מרפסות מיוחדות בעיצובן. אולם הפרגולות הקלות, הפתוחות, הן מרפסות הסוכה האולטימטיביות, המקובלות במרחב של מרחביה. הן מבטאות ציביון מאחד, ונראה שלכולן שפה חברתית-תרבותית דומה – הן משמרות רוח מיוחדת הנושבת בין המרחב התרבותי למרחב הטבעי, סימביוזה סביבתית של פרטיות ושיתוף במרחב הפתוח והבנוי.