כשנסעתי לכיוון קיבוץ צאלים, בנגב, בין שדות רחבי ידיים שאת חלקם השקו ממטרות בשפע זרמי מים על האדמה היבשה, לא ידעתי מה מצפה לי במשך היום. עד שהגעתי למוזיאון מורשת צאן ברזל, הנהדר כאורח בועז קרצ’מר, המנהל במקום את מפעל חייו וחיי משפחתו ב־100 השנים האחרונות.

בקיץ 2003 החליט אליהו קרצ’מר, ירושלמי בן 83, שהגיע הזמן לסגור את בית המלאכה לסמלים ולמדליות, ממתכות שונות, שבו עבד יחד עם אחיו התאום אביעזר, מאז היו בני שלוש עשרה .שבעים שנה של עבודה כמחציתן תחת ניהול אביו, שמואל קרצ’מר.

התאומים אליהו, אביעזר ואביהם, שמואל קרצ’מר, כמעט ולא השתמשו בפחי האשפה, עשרות שנים. הם מילאו את שפע עודפי הפריטים שנשארו, בארגזים ובמדפי חדרי בית המלאכה שהתמלאו במכונות ישנות, בארגזי מבלטים, במודלים ובאלפי סמלים ומדליות.

אליהו, שנשאר כמעט לבדו בבית המלאכה, קרא לעזרה לבנו בועז, קיבוצניק מצאלים, עם הנכדים כדי “לפנות סוף־סוף את הרי הזבל האלה. “נוכל להשכיר את המקום ונצא סוף סוף לפנסיה”, הוא אמר.

בעז ובניו הגיעו מידי פעם למקום, פינו, פרקו והשליכו את החלק הגדול של עשרות אלפי הפריטים, למזבלה העירונית. מידי פעם בועז לקח מודל או מבלט, שמשכו את עיניו, כשאביו אומר לו “עזוב את הלכלוך הזה…” וכך מרבית המודלים והשטנצים הלכו לדרכם האחרונה, וחלקם הקטן (גדול מאוד, לדעתי) הגיע לקיבוץ צאלים, שם הושלכו למקלט הסמוך למגורי בועז.

ב־16 ביולי 2003 סיימה משפחת קרצ’מר את ניקיון בית המלאכה. אליהו, בנו בעז ונכדיו פינו את ה”שאריות” האחרונות וטאטאו את רצפת החדרים הריקים. אליהו הביט מבט אחרון, נעל את הדלת, והודיע: “זהו, יצאתי לפנסיה!” למחרת, בי”ז בתמוז תשס”ג, נפטר אליהו בשנתו. אלה היו 24 שעות של “פנסיה”, שחתמו שבעים שנות יצירה וייצור רצופות, לאורכן לא חש כלל במשק כנפי ההיסטוריה החבוי כפרי עמלו, שנאסף בעשרות הארגזים שסביבו.

באוצר שבמקלט בצאלים נחשפו שכבות של ההיסטוריה הציונית והישראלית. מאות סיפורים וזיכרונות שזורים במתכת ומוטבעים בפלדה: בארגזים מלאי עבודות מתקופת “בצלאל”, על גבי מודלים ומבלטים ששימשו לייצור סמלים, מטבעות ומדליות לאנשי המנדט הבריטי, לצבאות זרים, לנוצרים ולמוסלמים בירושלים של שנות השלושים והארבעים, סמלי מחתרות וארגונים יהודיים, פריטים של הקונגרסים הציוניים והארגונים הישראליים השונים, בימים שלפני קום המדינה ועד אלפים רבים של פריטי מדינת ישראל הנבנית ומתפתחת. אירועים ומקומות, הצבא עם יחידותיו, נמלים, ערים, בחמישים וחמש השנים הראשונות לקיום המדינה.
לפני מספר שנים הועברו הפריטים למבנה ישן, ששופץ והם מוצגים לקהל המבקרים בחדרי המבנה, שפעם היה גן ילדים במוזיאון מורשת צאן ברזל.

וככבוד למשפחה היקרה והמיוחדת הזו אני מביא קצת מתולדות חייהם של היוצרים:
שמואל קרצ’מר נולד בפולין. עבד ולמד בבית מלאכה לחריטה. עלה לראשונה ארצה בשנת 1912, התיישב בירושלים, למד ציור ב”בצלאל” והחל לעבור כחרט אומן בבית הספר. היה לו גם בית מלאכה אומנותי לחותמות ופיתוחים – ש. קרצ’מר – ברחוב יפו, בחנותו של נ. קומרוב.

הוא עשה חותמות ממתכת, ציורים ואותיות בכסף ובזהב, מונוגרמות, אותות, שבלונות ועוד.

בעקבות מחלת הקדחת הוא נסע למצרים משם עבר לווינה שם אושפז. במלחמת העולם הראשונה נעצר כנתין זר. שוחרר על ידי פירמה וינאית שייצרה מדליות ואותות הצטיינות, עבור הצבא האוסטרי־הונגרי.

בתום המלחמה, ב1920 חזר ארצה ופתח בית מלאכה . “ועד העיר ליהודי ירושלם” פנה לשלטונות הבריטיים במכתב בקשה לתת לו רישיון לשוב לירושלים, בנימוק: “כי מר שמואל קרצ’מר הוא איש ישר וכשישוב יתפרנס מבלי ליפול למעמסה על הציבור”.

ברחוב יפו, בירושלים, הוקם בית מלאכה לחותמות ולפיתוחים בשם “פתוח” של ש. קרצ’מר.

בעקבות מאורעות תרפ”א הוא סגר את חנותו וחזר לווינה.

ב־1933 עלה ש. קרצ’מר שוב עם משפחתו לארץ בעזרה סרטיפיקט [אישור עלייה בריטי].

שם החברה שונה ל “קרצ’מר ובניו”. בית המלאכה שכן ברחוב הסולל (כיום, חבצלת). אחר עבר לאזור התעשייה במקור ברוך בירושלים.

שמואל קרצ‘מר נפטר ב־1972 ונקבר בירושלים. השאיר אחריו אישה, רבקה קרצ‘מר; שני בנים תאומים, אליהו ואביעזר קרצ‘מר; בת, שרה קרקלינסקי ושבעה נכדים/ות.
שמואל היה חלוץ אומני המדליות בישראל.

אליהו קרצ’מר, הבן, הגיע ארצה ב־1933 בן 13, והוא ואחיו אביעזר החלו לעבוד בבית המלאכה של שמואל, אביהם.

בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת ביחידת הנדסה. בהיותו במצרים עבד אליהו יחד עם אחרים בהעברת יהודים פליטים מאירופה במכוניות הצבא, וסייע בהברחת צעירים יהודים ממצרים לארץ ישראל בתעודות מזויפות ובכלי רכב של הצבא הבריטי. הוא השתחרר מהצבא ב־1949 כקצין. במשך כל השנים היה פעיל מאוד בשירות המילואים כמפקד פלוגה. ב־1978 השתחרר בדרגת רב סרן.

בשנת 1978 נפטר אחיו, אביעזר, ואליהו המשיך לייצר סמלים, מטבעות ומדליות ממתכות שונות בבית המלאכה הירושלמי עד יומו האחרון.

בשנת 2001 הפיק אליהו קריצ’מר את המדליה האחרונה, שהוכנה במפעלו עבור החברה הממשלתית למדליות: מדליית ‘הקהל’ שהוצגה בטקס רשמי בבית הנשיא, משה קצב.

אליהו קרצ’מר נאלץ לסגור את מפעלו הוותיק בגלל העובדה שבצה”ל החליטו לא לייצר את סמליו בארץ אלא בסין. ב־16/07/03 נסגרו סופית שעריו של מפעל הסמלים, המטבעות והמדליות הוותיק ביותר בישראל. ב־17/07/2003 יממה לאחר מכן נפטר אליהו קרצ’מר. הוא נקבר בירושלים והשאיר אחריו אישה, סוניה קרצ‘מר, בן בועז (בצאלים), בת מיכל, וארבעה נכדים.

אתם באזור ומעוניינים להגיע במיוחד למוזיאון לביקור של מספר שעות?
בועז קרצ’מר ימתין לכם בשמחה: 052-3575324, boaz@zeelim.co.il

צילם: ישראל פרקר

[דצמבר 2022]

חזרה לסקירות ודעות