כשהגעתי לחצר האיכרים של משפחת שמואלי (פרוטופופוב) המשומרת ובמטופחת במושבה הוותיקה סג’רה – אילנייה, הבנתי מיד שהגעתי לעוד סיפור מעניין ששמעתי עליו בפעם הראשונה ואני בטוח שאני לא יחידי. מארחתנו בחצר ההיסטורית הייתה אסתר שמואלי – סטפמן, מדריכה ושחקנית בת הדור הרביעי של המשפחה, מראשוני סג’רה. למדתי שהמקום הוא מזכרת למורשת גרי הצדק (הסובוטניקים) בגליל התחתון.

סיפור המקום הזה מעניין ומיוחד ואני מביא קיצור, שערכתי, של הכתבה המיוחדת על המתיישבים שהיו בין מקימי סג’רה, שכתבה אסתר שמואלי סטפמן, ופורסמה ב”עת־מול”.

ביום רגיל אחד, כשהיה עסוק במלאכתו כמצלצל בפעמוני הכנסייה בכפרו, שברוסיה, קיבל גאפון איבאנוביץ’ קורקין (אברהם קורקין) את הקריאה האלוהית לעזוב את ביתו ודתו, ולצאת לדרך חדשה. כך תיאר את האירוע אברהם קוסטיצקי, מפיו של אברהם קורקין:

“בכפר ברוסיה שבו גרתי היה בית יראה (כנסייה) ואני הייתי המצלצל בפעמון. בליל חג המולד, הלכתי לצלצל. עליתי במדרגות המגדל ופתאום חשכו עיניי ולא ידעתי לכוון את דרכי. עליתי וירדתי כמה פעמים ולא מצאתי את הדרך. ישבתי על אחת המדרגות והתחלתי לומר את פרק צ”א בתהילים. אמרתי את הפרק שלוש פעמים ואורו עיניי. בינתיים שלח הכומר לראות מדוע אני לא מצלצל. עניתי שאני חולה לא אוכל. סיפרתי לבני ביתי כל מה שקרה לי, ואמרתי: ‘התדעו בניי מה שאני חושב, זה לא מקרה סתם, זה אצבע אלוהים. הראו לי מן השמים שצריך אני לעזוב את האמונה הנוצרית כי אין בה ממש, וצריך לחזור לאמונת הישראלים’. למחרת אספנו את כל התמונות הקדושות, האיקונות, שהיו בבתים שלנו, ושמנו אותן על עגלה. הבאנו הכל אל הכומר. אמרנו לו: ‘קח אבא את כל התמונות האלה ועשה בהן כחפצך. לך הן קדושות, אבל לא לנו, אנחנו לא מאמינים בהן’.”

163 אנשים מ־37 משפחות, כולם נוצרים פראבוסלבים ,חלקם אף עבדו בכנסייה, עזבו את הכפר סולודניקי, והלכו אחרי קורקין לארץ ישראל במסע חייהם.

מאמינים רבים שחיו בכפרים שלאורך הוולגה, במחוז אסטרחן שבדרום רוסיה, הצטרפו לכתות דתיות שעלו אז ופרחו. ביניהן היו: ה’דוחוברים’, ה’מולוקנים’ וה’סובוטניקים’ שהיו נוצרים שומרי שבת. על אף רדיפות קשות, מעצרים והגליות, חלקם בחרו ללמוד יהדות, לקיים את המצוות ובסופה של הדרך התגיירו בקובנה שבליטא אצל הרב הראשי של הקהילה, הרב יצחק אלחנן ספקטור. הם חיו באודסה וממנה עלו לארץ ישראל לקראת ראשית המאה העשרים.

את מסעם ליוו נציגים מ’חובבי ציון, כמו: מאיר דיזנגוף וד”ר הלל יפה, ששמעו עליהם ופגשו אותם עוד באודסה, ונציגים של יק”א: חיים מרגליות קלווריסקי, אליהו קראוזה ואחרים. בעבור נציגים אלה הייתה זו הזדמנות להביא “יהודים אחרים” לארץ: “פועלים טבעיים”, כאלה שיודעים עבודה חקלאית מהי, ויהוו דוגמה לאחיהם האיכרים החדשים, יהודים מלידה, החסרים ידע חקלאי. כאלה שיובילו את המעשה החקלאי של יק”א במושבות הגליל התחתון: “הגרים ידעו את האיכרות, הם בוודאי יכלו לשמש דוגמה לאלה שלא הריחו את ריח האדמה זה מאות בשנים”.

כך הגיעו לארץ גם אליהו ומרים פרוטופופוב (שמואלי) והתיישבו בסג’רה. אליהו (אליק), החזיק אצלו את סודות הזריעה הנכונה ואיכרי המושבה באו ללמוד ממנו. על כך סיפר זלמן טיפליצקי:

ככל הגרים היה גם רב אלי פרוטופופוב. חרוץ בעבודתו ואדוק ביהדותו. משקו של רב אלי היה מסודר למופת. גבה קומה היה וזקוף, פניו מחייכות תמיד, אך פיו ממעט בדיבור. אף שלא גדל כיהודי, שלט ביידיש. גם ערבית ידע, אך השפה החביבה עליו ביותר הייתה השתיקה.

שדות פרוטופופוב היו סמוכים לשדות אבא. משראה את שיטת הזריעה הבלתי מקצועית שלי, החליט ללמדני מניסיונו. ‘בוא, אראה לך איך לזרוע נכון’ אמר ‘כמו ברוסיה’. לקח דלי שלם של זרעים, מילא את חופנו בהם והחל לזרוע. הזרעונים התפזרו באופן שווה ומדויק. ‘כדי לבדוק אם פיזור הזרעים הוא טוב’, הסביר לי, ‘שים את כף ידך מעל הזרעים. אם פזורים תחת ידך חמישה גרעינים, סימן הוא שפיזרת כראוי’. אחר כך לקח את ידי, והדריך אותי כיצד עליי להפוך את היד כלפי מטה, וכיצד עליי לפתוח סדק בין האצבעות, כך שהזרעים יתפזרו כמו שצריך. ואכן, הגרים הגשימו את הייעוד שנקבע להם, להוות מעין מודל חקלאי לשכניהם.

על אף קשיי קליטה לא פשוטים שאיתם התמודדו, היו שהעריכו אותם, הרעיפו עליהם מחמאות ושיבחו את יכולותיהם ונחישותם.

הם היו אנשים שקטים, שלא התלוננו והסתפקו במועט, אך לעתים, דווקא נוהג זה עורר עליהם את כעסם וקנאתם של התושבים האחרים, כפי שהעיד יוסף קלוזנר:

הם עובדים חרוצים ואינם מתאוננים על מצבם ודבר זה מרגיז את האיכרים העבריים המתאוננים, שפקידי יק”א מראים להם על הגרים העובדים והמרוצים. על זה עויינים האיכרים היהודים את הגרים ביותר.

קלווריסקי קיבל את המלצתם של גיסו ד”ר הלל יפה ומאיר דיזנגוף שהעידו כי הגרים הם עובדי אדמה ראויים וחרוצים ביותר והפך לפטרונם. הוא דאג להם והפך אותם לאריסים במושבות הגליל התחתון, והם לא אכזבו.

חרמונה סימון, בתו של קלווריסקי תארה את משקי הגרים ומפגש בין אביה לגר יואב דוברובין מיסוד המעלה:
אני זוכרת, שהחקלאים המצליחים ביותר היו הגרים. אצלם הכול צמח נפלא, התרנגולות הטילו המון ביצים, האווזים היו שמנים’, אפילו הסוסים היו מבריקים. אצל האיכרים היהודים, לעומת זאת, היו הבהמות מתות לפעמים, הפרות לא היו נותנות חלב והירקות היו עלובים. פעם שמעתי את דוברובין ואבי מדברים. פתאום פרץ אבי בצחוק. זה היה כשדוברובין אמר לו: אני עוד בבטן אימי חרשתי. חקלאות לא לומדים. זה שנותנים למישהו הלוואה לקנות זרעים, עוד לא עושה אותו עובד אדמה.

קלווריסקי ראה תועלת גדולה ביישוב הגרים במושבות, ואף נשותיהם התבלטו בעיניו לטובה: “הגיורת עובדת בשקידה גדולה בגן ובשדה על יד בעלה, ואם חלה בעלה או היא נתאלמנה, איננה מתייאשת וצועקת לעזרה מהפקידות כמו שעושות אלמנות איכרינו, אלא עובדת היא ביתר שעות במקום בעלה”. נדמה שהגרים עניינו רבים: מנהיגים, משוררים, סופרים ומתיישבים מן המניין.

היו שהגיעו ממרחקים כדי לחזות בהם: הלוא הם היו נוצרים פראבוסלבים שבחרו להתגייר בעידן בו מעמדו של היהודי היה נחות. גם הסופר ש”י עגנון ביקר בסג’רה ובספרו ‘תמול שלשום’ הוא מכנה את הגרים “קַצַפִּים עטופי טליתות”. הגרים נהגו להתפלל בשפה הרוסית גם שנים ארוכות לאחר שבאו ארצה. הם התפללו מתוך ה”דפים הכפולים” – מחזור תפילה דו־לשוני בעברית וברוסית, שהיה שונה ומוזר מאוד בעיני היהודים האחרים. כשהקניטו אותם על כך, ענו שבזמן שהם מתפללים ברוסית מצד אחד של מחזור התפילה, האלוהים מביט מעבר לכתף וקורא את הצד העברי, וכך גם תפילתם מתקבלת.

התמונות ההיסטוריות שמוצגות במרחב החצר על קירות הבית והחומה – צילם: ישראל פרֶקר שאר התמונות ההיסטוריות סופקו ע״י משפחת שמואלי. [אוגוסט 2022]

חזרה לסקירות ודעות