אחת הדוגמאות הבולטות להתנהלות נושא השימור בירושלים היא ‘בית פרומין’, משכן כנסת ישראל הישנה, ברחוב המלך ג’ורג’ 26. בימים אלו, שלהי 2021, מוקם במבנה זה מוזיאון הכנסת שמיועד להיות מוזיאון לדמוקרטיה. להבדיל ממנו, מוזיאון לשחיתות ולחלמאות טרם תוכנן בעיר, אולי בגלל הוודאות שתופעות מזיקות אלו שייכות להווה ומוקדם לסמנן כמוצג מוזיאוני.

מיום הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 ועד ליום הכרזת ירושלים כבירת ישראל בדצמבר 1949, לא הייתה למדינת ישראל עיר בירה, ובפרק זמן זה הוצעו כמה חלופות. הבחירות הראשונות לאספה המכוננת התקיימו בתום מלחמת העצמאות, בפברואר 1949. במהלך שנה זאת ערכה הכנסת את מרבית ישיבותיה באולם קולנוע ‘קסם’ בתל אביב שנחשב לאולם המהודר בעיר ונודע במושביו המרופדים. בסוף אותה שנה, ב-13 בדצמבר 1949, הכריז ראש הממשלה בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל. מיד בסמוך להכרזה, ב-14 בדצמבר, עבר משרד ראש הממשלה לירושלים ואחריו, ב-26 בדצמבר 1949, עברה הכנסת לירושלים.

תחילה, לאחר המעבר לירושלים, קיימה הכנסת את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, בית המוסדות הלאומיים בירושלים, שם התקיימה ישיבתה הראשונה בט”ו בשבט, פברואר 1949. במקביל, החלו חיפושים אחר מקום מתאים יותר להתכנסויותיה, עד שבמרץ 1950 השתכנה הכנסת ב’בית פרומין’. הבחירה במרכז העיר ובמפלס הרחוב מלמדת על תפישת העולם הצנועה של נבחרי הציבור במדינה הצעירה.

‘בית פרומין’ נבנה ב-1947 על ידי איש העסקים ניסים עזריאל, שהיה נשוי לליזה פרומין. המבנה יועד לאכלס סניף בנק וחנויות. מלחמת העצמאות קטעה את הבנייה והבניין נותר נטוש. לאחר המלחמה, החליטה המדינה להפקיע את המבנה לצרכיה ולפצות את בעליו. האדריכל הירושלמי שתכנן אותו, ראובן אברם, הוזמן על ידי הכנסת להשלים את המבנה. פס אבן משונן שמצוי בחזית הבניין, בין הקומה השניה לשלישית, הוא מסימני ההכר של האדריכל ראובן אברם.

הסיבות שהביאו לבחירה ב’בית פרומין’ כמשכנה של הכנסת, היו כנראה היותו מבנה לא גמור והמצאותו של אולם מעוגל בקומת הקרקע שלו, אולם שיועד לסניף בנק והיה לו יציע עליון ולפיכך התאים לשמש כאולם מליאה. אלא שבפועל, המבנה ענה רק בקושי לצרכים. עמודי התמך באולם המליאה הקשו על ספירת הקולות בהצבעות ושטח המשרדים, שהיה קטן פי 30 משטח המשכן הנוכחי, פעל בשיטת המשרד החם. מיקומה של הכנסת ברחוב ראשי במרכז העיר גרם לבעיות תנועה ולבעיות אבטחה. כך למשל, בעת ההפגנה נגד הסכם השילומים בשנת 1952, יידו המפגינים אבנים על הבניין, שגרמו לניפוץ חלונות וחדרו לאולם המליאה. ב-1957 הושלך רימון מהיציע הציבורי באולם המליאה לעבר שולחן הממשלה וגרם לנפגעים.

הכנסת שכנה בבית פרומין מ-1950 ועד 1966. שש כנסות שפעלו במקום חוקקו את החוקים הראשונים שעיצבו את סדרי מערכות השלטון ואת נוהלי עבודת בית הנבחרים. במשכן זה נחקקו חוקי יסוד, חוק הכנסת וחוק מקרקעי ישראל, חוק בנק ישראל, חוק הביטוח הלאומי, חוק חינוך חובה, חוק השבות ועוד. אלו עיצבו את דמות המשטר ואת אופיה הלאומי של המדינה. כדי לעמוד על ערכו ההיסטורי של הבית, יש להוסיף ולהזכיר את הרגעים הדרמטיים שאירעו כאן באותן שנים, מהשבעת נשיאי ישראל, הוויכוח הסוער על הסכם השילומים ועד הכרזתו של בן גוריון על לכידת הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

כפי שניתן לצפות מחברה שמוקירה את המקומות שעיצבו את דמותה, ‘בית פרומין’ הופיע ברשימת המבנים הראויים לשימור בירושלים, אלא שלמרות זאת, כמו שקרה במקומות רבים מידי בירושלים, לא נעשה דבר לשימורו – אלא ההפך.

כל מה שעוללו הרשויות ל׳בית פרומין׳ ולתקציב המדינה נפרש בעשרות עמודים בדו”ח מבקר המדינה מ-2009.

אפשר לשער שכשמוזיאון הכנסת יפתח את שעריו הוא יעדיף לפסוח על הפרק הזה בתולדותיו. מבקר המדינה קבע, שעיריית ירושלים לא פעלה מתוקף סמכותה להבטיח את שימורו של ‘בית פרומין’, לאחר שעברה משם הכנסת למשכן הקבע שלה בגבעת רם, באוגוסט 1966. הבנין שהתפנה נמסר לשימושו של משרד התיירות ונעשו בו שינויים פנימיים רבים כמו חלוקת האולם ששימש את מליאת הכנסת לחדרי משרדים, באמצעות קירות ותקרות עד כדי מחיקת כל זכר לעברו. מבקר המדינה מצא שברשימת השימור של העירייה לא נקבע כנדרש בחוק, באיזו מידה ניתן לפתח את מגרש ׳בית פרומין׳, מה שאיפשר להר”לי, הרשות לפיתוח ירושלים, לקדם תכנית נדיבה להשבחת הנכס, לפיה יהרס חלק מהמבנה, אחוזי הבנייה יוגדלו ב-1000% ומספר הקומות יגדל משלוש קומות ל-16.

כך קרה שב-2002 החליט מינהל מקרקעי ישראל, בעל הנכס, למכור את הבניין ליזם פרטי, שתכנן להרוס את רובו, מלבד החזיתות, ולהקים במקומו בניין בן 16 קומות למסחר ולמגורים. העסקה נחתמה כשאהוד אולמרט היה ראש העירייה. היזם אילן רג’ואן, חבר מרכז הליכוד ופעיל בסניף הליכוד בירושלים באותו הזמן, התמודד לבדו במכרז ורכש את המבנה ב-10 מיליון שקלים. סכום מגוחך למתחם כזה במיקום כזה. העיסקה התבררה כמוצלחת עוד יותר עבור היזם, כשלאחר הרכישה, החלה המדינה לשכור ממנו את המבנה לטובת בתי הדין הרבניים ומשרד הדתות, ולשלם לו בתמורה כ-1.8 מיליון שקל בשנה. במילים פשוטות, נכס היסטורי ששייך לציבור ונמצא בבעלות המדינה, נמכר במחיר מגוחך של עשרה מיליוני שקלים, רק כדי להמשיך לשלם עליו דמי שכירות.

ישראל קמחי, שהיה יושב ראש הסניף הירושלמי של המועצה לשימור אתרים, חשף את תוכנית ההריסה והזעיק באיחור את הכנסת. בעקבות סערה ציבורית קמה קבוצת חברי כנסת שהחלה לקדם את חוק מוזיאון הכנסת, חוק מיוחד במינו בספר החוקים שעוסק בבנין יחיד.

הליכי החקיקה וההתנגדויות מצד שוחרי השימור הקפיאו את תוכניות ההריסה. בעקבות החקיקה, הפקיעה המדינה את הבניין בשנית, הפעם תמורת כ-45 מיליון שקל, שקבע השמאי הממשלתי, מכספי ציבור, כמובן. היזם זעם על קיפוחו וטען להפרת הסכם המכירה, מאחר שלטענתו הפיצוי לא הביא בחשבון את תוכניות הבנייה של 16 או 24 קומות. באמצעות עורך דינו, דוד שמרון, הוא תבע 150 מיליון שקל פיצויים על הפקעת הנכס ממנו והשבתו לידי המדינה.

בסופו של המאבק נחקק “חוק מוזיאון הכנסת”, שמחייב לשמר את הבניין, לשחזר את חלקו הפנימי, כולל אולם המליאה ולהקדישו למוזיאון לתולדות הכנסת ולפעילות ציבורית. המוזיאון יפעל מטעם הכנסת ומנהלו ימונה על ידי יושב ראש הכנסת לתפארת הדמוקרטיה בישראל.

מקורות:

1. דו”ח מבקר המדינה: פרק שני- נושאים ממוקדים: עסקת מכירת “בית פרומין” – משכן הכנסת לשעבר, 2009.
2. מוזיאון הכנסת פרוגרמה אוצרותית, אתר הכנסת, ספטמבר 2015
3. כך יראה מוזיאון הכנסת בירושלים, הילה שמר, XNET אדריכלות, 2017
4. בית פרומין: סיפורה של שערוריית נדל”ן, ynet כלכלה, צבי לביא, 2008
5. ירושלים הרס סביב לה, גלובס, שימור מבנים, רון פז, 2003.
6. תצלומים: אוסף התצלומים הלאומי // מילנר משה // זולטן קלוגר // יד בן צבי ‘ישראל הנגלית לעין’ // ויקישיתוף