לפרויקט היישוב השיתופי הניסיוני במרחביה, הקואופרציה, קשרו כתרים רבים. הוא ידוע גם בכינויו העממי ״החצר הגדולה״ על שום המבנה הריבועי רחב הידיים שתיכנן האדריכל אלכסנדר ברוולד בלב עמק יזרעאל. בהתאם לרעיון של פרנץ אופנהיימר להתיישבות ציונית בארץ-ישראל, שאושר בקוננגרס הציוני ה-9, החלה ב-1911 בניית החצר. במקביל, רוכשים מספר יהודים פרטיים אדמות בגבעה קטנה ממזרח לקואופרציה הממוסדת, התיישבות הנקראת המושבה מרחביה. בין המתיישבים הפרטיים לבין אנשי הקואופרציה נרקמו יחסי שכנים, שבמהלך העשורים שיבואו ידעו עליות ומורדות.

כעבור ארבע שנים, ב-1915, ניטעה שדרת ברושים מסוג ברוש מצוי צריפי, מחטני ירוק-עד. אורכה כ-140 מטר והיא נמשכת במורד מתון מהפינה הדרום-מזרחית של החצר למחצית אורכה של דרך עפר שחוצה את הוואדי שבין שני הישובים השכנים (כיום ״טיילת המרחביות״). מהוואדי עולה הדרך אל המושבה, שבשנת 1924 תהפוך למושב עובדים. בעבר קישרה דרך זאת את הקואופרציה אל המושבה כחלופה בטוחה לדרך שמצפון לישוב השיתופי. מהתצלומים משנות השלושים של המאה הקודמת, כשהמקום כבר מיושב על ידי מייסדי הקיבוץ של השומר הצעיר, ניכר כי משני צדיה של השדרה היו כרמים ומטעים. אלה כבר אינם עוד חלק מהנוף.

בניגוד לחצר הגדולה שהפכה לאתר היסטורי לאומי וזוכה לביקורים ולאִזכורים, השדרה שהייתה תמיד נוכחת בנופה התמיר והטביעה חותמה על המורשת הסביבתית המקומית, נותרה מחוץ לנתיב הסיורים המודרכים. בעברה, כפי שממחישים תצלומים, היא שימשה דרך של טיול לילדי הגן או להנאת רוכבי סוסים וגם לצילום מזכרת לאורחים. בעיקר זכורה השדרה כמקום מפגש רומנטי לזוגות אוהבים משני הישובים. מכאן שמה ״שדרת הנשיקות״. בשיר רווי ערגה שכתבה בשנת 2011 בת למייסדי הקיבוץ, יעל רנד-קדמון, היא מתרפקת: ״והיא השדרה, מעל כולם, מעל הזמן/עומדת לה זקופה, חזקה/רואה הכל/ויודעת מי אנחנו/ואני מדמיינת לי את ההורים שלנו/הולכים בה לעת ליל/והם אוהבים לה את שמה/שדרת הנשיקות״.

בתיאור ספרותי מאוחר יותר כותב בן הקיבוץ רן גורן בספרו ״נעלמים״, שיצא לאור ב-2018: ״בשדרה פסע זוג אוהבים אוחזים יד ביד, היא קטנת קומה וצמתה יורדת עד מותניה, הוא גבוה ורחב-כתפיים ובלוריתו סתורה. השניים היו עסוקים בעצמם ולא הבחינו בנו. הם סבו זה לעומת זה, הוא עטף אותה בזרועותיו, ידיה חבקו את צווארו, שפתותיהם נצמדו לנשיקה. רק לפני שעה קלה הם רקדו את ׳אל גינת אגוז׳ ושמעו מפי אבא פסוקים רוויי ארוטיקה, וכבר הם מיישמים ביחידות את הפסוק ׳יישקני מנשיקות פיהו׳ ״.

בעבר עלתה יוזמה להשלים את השדרה אל מעבר לנחל ולנטוע עצים משני צדי הדרך העולה מזרחה אל המושב השכן. הכוונה הייתה לרכך חילוקי דעות שהעיבו על יחסי השכנות בין הישובים החולקים ביניהם גבול משותף. ואכן, נערך טקס נטיעות חגיגי בט״ו בשבט, אלא שרוב העצים נכחדו מאז. הרעיון להמשיך את נתיב השדרה במעלה הדרך אל מה שהיה פעם-פעם המושבה, עלה שוב וחיכה להזדמנות מתאימה.

בסוף העשור האחרון, כאשר הנחל שבין המרחביות, שמסמן את הגבול בין הישובים השכנים, הפך לטיילת יפהפיה, שדרת הנשיקות השתלבה במתחם הסביבתי. רק אז הוצב שלט הסבר המתמצת את סיפור השדרה. בין השאר נכתב בו כי מוצאם של עצי השדרה מאירופה הדרומית, גובהם כ-12 מטר וקוטר נופם כ-2 מטר. בשלט מוזכרת הכוונה לנטיעה מחודשת של הברושים שנכחדו, היכן שנותרו רווחים בישורת הנפלאה של האייקון הנופי, נכס מורשת מוחשית מקומי, הניצב בגאווה ירוק תמיד.

במרס 2021 זכתה שדרת הנשיקות, שעציה הוכרו לשימור, לעדנה: במלאות 110 שנה להתיישבות העברית הראשונה בעמק יזרעאל, נערך שוב טקס משותף לשני הישובים השכנים, בו נטעו התושבים וילדיהם ברושים צעירים במקום אלה שלא שרדו. ממקום ההתכנסות החגיגית, נשקף מקבץ בתי המושבה דאז, ומהעבר השני ניבטים בתי החצר הגדולה של הקואופרציה. בסמוך חיכו הבורות ושתילי הברושים להשלים את הפערים ההיסטוריים ולסגור את הפינה ביחסי שתי המרחביות, ההולכים ונרקמים שוב בשנים האחרונות. זאת גם בזכות בית הספר המשותף והטיילת עם הנחל הזורם בה למענם של תושבי הישובים השכנים שבתיהם וחלקותיהם הולכים ומתקרבים, בעוד צמרות הברושים צופות עליהם מעל בהכרת תודה ובהערכה.

בטקס הנטיעות האחרון קראה יעל רנד-קדמון מהשיר שחיברה עשר שנים קודם לכן: ״והכל מסביב השתנה/ורק היא, השדרה/עם הברושים הגבוהים/המגיעים כמעט עד לשמים/היא נשארת/ נשארת כמו משהו המובן מאליו/משהו שאין בכלל/ מה לערער או להרהר/על עצם קיומו/וכמה אהבות היא ראתה/ובוודאי גם דמעות צער וכאב/והכל נשאר בה/נשאר איתה/יחד עם רחשי הענפים בברושים הגבוהים/וכך גם היא נטועה לה שם/נצחית/מכירה את הדורות שחלפו/מכירה אותנו/שגם אנחנו אהבנו לאהוב בה/זוכרת את כל האנשים שאינם/את כל האנשים אשר שיבה נזרקה בשערם/את כולם/שידעו לאהוב/.