השיטור הימי הבריטי בכינרת

בתום מלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן בריטניה וצרפת את השטח באזורנו. הסכם קו הגבול סייקס-פיקו (1923), הותיר את הכינרת על כל שטחה בידי השלטון המנדטורי הבריטי תוך מתן זכויות שיט ודיג לתושבי סוריה ולבנון. הסכמי “השכנות הטובה” (1926) ביקשו להסדיר את חיי היומיום של החקלאים החיים בקרבת הכינרת ולאפשר להם תנועה חופשית ללא דרכונים משני עברי הגבול. בשנת 1927 הקימה בריטניה כוח שיטור ימי ראשון. בזמן מלחמת העולם השנייה חיזקה בריטניה את מנגנוני הביטחון וההגנה שלה בתחומי המנדט. כדי לשלוט במרחבים הימיים שבשליטתה (הים התיכון, כינרת וים המלח) הקימה משטרת המנדט את היחידה הצבאית “יחידת הנמלים והים” (Port and Marine Section). אנשי הצוות על הספינות שובצו כמתנדבי הצי המלכותי וסירות המשטרה נשאו את דגל ה-White Ensign. בספרו של אדוארד הורן על ההיסטוריה של המשטרה בפלשתינה בשנים 1948-1920, הוא מביא תיעוד של אירוע בו הועברה סירת משטרה מחיפה אל הכינרת על גבי מסילת רכבת העמק. סירות משטרה בריטיות פעלו גם בכינרת במשימות שגרה של פיקוח על דיג, שמירה על דיג מחוץ לעונת הרבייה ומניעת דיג יתר, בטיחות בשיט ומניעת פשיעה בתחומי אגם הכינרת. בסרטון גיוס מתנדבים למשמר הימי הבריטי, נראים שוטרים בריטים שטים בסירות משטרה ממונעות, חלקן בכינרת (למשל בדקה 13:20): ניתן לצפות בסרטון כאן.

הכוח הימי בכינרת נדרש למקומות עגינה. מניתוח צילומי אוויר ניתן להניח שבית הסירה ליד דגניה הוקם בשנים 1938-1936 כדי לספק מחסה מוגן לסירה כזו. המיקום לא נבחר באקראי: מיקום המבנה סמוך לשפך הכינרת לירדן, מאפשר יציאה מהירה לכינרת ואף הגנה בעת סערות; חנייה בדופן הדרומית של הכינרת סמוך למשטרת צמח; אפשרות תגובה גם דרומה בנהר הירדן; נוכחות בדופן הדרומית, במרחק לא גדול מטבריה.

לפי עדויות אנשי דגניה, על המבנה שמר ספן ערבי מצמח. שמו האמיתי אינו ידוע. דבק בו הכינוי “אבו-מסמס”, משום שלפי העדויות, היה בעל עין אחת ונהג למצמץ בה, ומכאן הכינוי שדבק גם במבנה, וכך הכירוהו אנשי דגניה. משה אשל, באסופת זיכרונות שפורסמה מאת מוקי צור (“לא בעבים מעל”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010) מתאר את אבו מסמס: “…היה גם דייג אבן-מסמס שאסף עתיקות, שמר על סירות המשטרה הבריטיות וסירות שהביאו זיפזיף מסמרה”.

אנשי דגניה ובית אבו מסמס

בשנת 1912, כאשר דגניה עברה לנקודת הקבע, שאב הקיבוץ מים מהירדן בצינור לאורך גשר ממתכת, סמוך לבית הסירה. מצפון לבית הסירה, בנו הבריטים גשר עץ שחיבר את דגניה וצינברי. לאחר הקמת סכר דגניה ב-1934, הועמק תוואי הירדן ופורק הגשר.

בזיכרונות של איני עבאדי (“ארץ הכינרת”, מס’ 39, אפריל 2023) ניתן ללמוד שאל מול גשר הברזל שעליו הונח הצינור של המשאבה הראשונה בשנת 1912, נבנה המזח הראשון. המזח הזה היה מקום עגינה לסירות של עין גב, שבאו מהכינרת ונכנסו לירדן, ושל ספינות תיירים ואורחים. במזח היה קרש קפיצה לרחצה בירדן העמוק, ושם רחצו רק אלה שהיטיבו לשחות. שם נערכו משחקי כדור-מים ומשני הצדדים היה שער, ואנשי דגניה ואורחיהם, שבאו לחזות בתחרויות, היו יושבים בדיוק בנקודה שבה ממוקמת כיום משטרת החופים. החוף במוצא הירדן מן הכינרת, בעיקר בקטע הכינרת שלו, היה מקום רחצה לילדים משום שלא היה חפור ואפשר היה ללכת במים עד גובה סביר.

המשטרה הקימה מעגן נפרד, חדש, בעומק השפך (במיקומו הנוכחי). חוף דגניה ובית אבו מסמס, היו ל”מגרש משחקים” לבני דגניה. המקום שימש מחסה לסירות פנאי ודיג קטנות, ויתרת החוף שימשה לרחצה, שעשועים ופנאי.

לאחר פירוק גשר העץ, הבריטים בנו מבנה שישמש מעגן לסירת המשטרה שסיירה לאורך חופי הכינרת. המבנה הצהוב, שזכה בשם “אבו-מַסמַס”, עמד על ארבעה מעמודי הגשר שפורק. הוא היה סגור משלושת עבריו, ואילו הצלע הפונה מערבה הייתה פתוחה ובה היו מדרגות. השומר נהג לשבת על שרפרף ליד הדלת ולשמור על הסירה. בערב היה מוריד עם גלגלת את רשת הברזל העבה ועוזב את המקום. בית אבו-מסמס שימש מקפצה לירדן. לימים החוף שימש גם לשייט. סירת מנוע, “דגנית אחת” ואחריה “דגנית שתיים”, הופעלה בשבתות בידי תורנים והחברים היו “עושים סיבוב” בכינרת לפי התור. סירות אלה גם שימשו לסקי מים.”

עוד מזכרונותיו של עבאדי ותמונות היסטוריות רבות ניתן למצוא בגליון המקוון של “ארץ כינרת”

בית הסירה נחרט בזכרון הקולקטיבי של בני דגניה, אומנם נטוש וללא שימוש, הפך המבנה לאייקון שסימן את חוף הרחצה. רינה בובמן ורחל כצנלסון (ילידות 1935-1934) מתארות את בית הסירה כמקום ששימש “קרש קפיצה” למים והיווה מבחן אומץ ובגרות. אפרים מתאר בגליון חג שבועות של קיבוץ דגניה א’, 25.5.1993: “…שלושה מבחני בגרות היה על נערי דגניה לעבור כדי להגיע לבגרות…הראשון – לומר את השם “קרסנגורסקי” מהתחלה ועד הסוף ללא טעות. השני – לשחות לצד השני של הירדן ולחזור מבלי לטבוע. השלישי – לקפוץ מהגג של ‘אבו מסמס’.”

צבי ליס מספר: השומר שמר במשך היום, ובלילה היה חוזר לביתו בצמח, והמבנה היה נשאר נעול עד למחרת. הייתי מביא לו קצת לחם וירקות ושמרתי איתו על קשר טוב. בתמורה, נתן לי אבו מסמס לשוט קצת בסירה קטנה, זו עם המשוטים, בעיקר בלילה לאור הירח. בסירה הגדולה הממונעת שטו רק השוטרים הבריטיים ולפעמים היו לוקחים איתם את בנות דגניה שאחריהן חיזרו.

איני מוסיף: אבו מסמס היה שומר בית הסירה. איש צנום ונוח לבריות. היה יושב בפתח הדלת על כסא קלוע מקש. היה נותן לנו לסובב את המנואלה שהפעילה את התריס שפותח וסוגר את הפתח לירדן בעזרת תוף וכבל פלדה. לפעמים היה אבו מסמס מביא מצמח “אסקימו ברקס” שהיה פשוט תמיסת מי סוכר שהוקפאה. צבי ליס היה מחרים לו את הסחורה (מחשש למחלות) ושופך לירדן. אנחנו חיכינו בחוסר סבלנות ואחרי שצבי הסתלק צללנו למי הירדן בתקווה למצוא שאריות מי קרחון.

אמנון לוי זוכר: אבו מסמס היה דייג ערבי בעל גוף גדול וקצת שמן. היה יושב בבית הסירות הצהוב על הירדן. אנחנו היינו באים לקפוץ מהגג, וזה היה מקום מסוכן בגלל המערבולות. אבל אנחנו ידענו להיזהר. פעם בדרך לאוטובוס של ביה”ס ראינו שם שבע גופות של חיילים בריטיים שקפצו וטבעו במערבולת. אבו מסמס סידר לנו חכות ולימד אותנו לדוג ולדבר ערבית.

קרבות עמק הירדן

במאי 1948, החלה לנוע הבריגדה המתמרנת הסורית, לתקיפת יישובי עמק הירדן. בראש כוח התקיפה עמד הקולונל עבדאללה וואהב אל-חכים שהחל לנהל מגע עם כוחות ההגנה שהתפרסו בקו העימות ביישובי דרום הכינרת. לאחר כמה ימים של קרבות נפל צומת צמח לידי הסורים, ואלו החלו לנוע לכיבוש הדגניות (דגניה א’ ו-ב’). בהתקפה על דגניה א’ נטלו חלק חמישה טנקים סורים מדגם רנו, אשר ירו על עמדות ההגנה הבולטות בחלק הצפוני והמזרחי של הישוב. מהירי הזה, נפגע גם בית הסירה. פגזי טנק או נתזי פגזים, פגעו בחזית המזרחית של המבנה ופערו בו מספר חורים. הם נראים גם היום כעדות פיזית ברורה לקרבות שהתרחשו במרחב שפך הירדן במהלך 1948.

הערכה

ערך היסטורי

המבנה הוא עדות לשלטון המנדטורי בישראל, ולמנגנוני השיטור והפיקוח שהפעילו הבריטים בכינרת. שוטרי היחידה הימית התגוררו במשטרת צמח כחלק מכוח השיטור המרכזי שם, כך שבית הסירה הוא חלק אינטגרלי מסיפורו של בניין טיגרט בצמח. ב-1948 הפגיזו הסורים את קיבוצי דגניה ופגעו בבית הסירה. פגיעות הפגזים נראות על המבנה עד היום ואף הן עדות לסיפור הקרבות בעמק הירדן, הקרב בדגניה א’, וכיבוש צמח על ידי הסורים.

ערך אדריכלי ונופי

המבנה עשוי בטון – חומר חדש בארץ ישראל בתקופה המנדטורית. צורתו פונקציונלית ומבטאת באופן מובהק את תפקידו כמחסה לסירה. המבנה הוקם על שרידי הגשר המנדטורי שפורק עם הקמת סכר דגניה, ולו חלק מהותי בסיפור העמקת תוואי הירדן בפרויקט החשמל של רוטנברג. בתוך המבנה גֶרֶם מדרגות היורדות לכמחצית גובה המבנה, ומסמנות באופן פיזי את מפלס המים ההיסטורי של הכינרת. צורתו ומיקומו של בית הסירה (גרם המדרגות הפנימי ופתח הכניסה כלפי צפון-מזרח) מייצגים את מפלס הכינרת ההיסטורי שהיה גבוה משמעותית מהמפלס הקיים. למרות תוספות שנעשו במהלך השנים, צורתו המקורית של המבנה עדיין בולטת והוא במצב פיזי טוב.

ערך חברתי-תרבותי

בית הסירה חקוק בחיי הפנאי של תושבי דגניה א’ כנדבך תרבותי חשוב. קיימות עדויות רבות לשומר בית הסירה – אבו מסמס – שממנו המבנה שואב את שמו. ילדי דגניה נהגו ללכת לרחוץ סמוך לבית הסירה, התיידדו עם שומר בית הסירה, ורקמו קשרים חברתיים על אף שמדובר היה בערבי תושב צמח. קפיצה מגג בית הסירה למים נחשבה מבחן בגרות. מעדויות ותיקי דגניה, ניכר שגם בחלוף 80 שנה עדיין נעשית האבחנה בין “אלה שקפצו לאלה שלא”. בית הסירה היה מעבר לכביש 90, נסתר מהעין ורחוק מעינם הבוחנת של המבוגרים ושימש להתנסויות וחוויות בגרות ראשונות שנחרטו בזיכרון של תשובי דגניה א’.

נדירות ואותנטיות

לא מוּכּרים בתי סירה דומים לזה שבדגניה במקומות אחרים ובכך הוא מבנה ייחודי סביב הכינרת בתפקודו ובמיקומו. המבנה נותר ללא שינוי משמעותי למעט תוספות ארעיות, ומייצג נאמנה את מראהו המקורי.

מרחב ההשפעה

בית הסירה המנדטורי הממוקם בכניסה הדרומית לכינרת, בסמוך לגשר ולסכר דגניה, הוא רכיב מרכזי במארג של נוף תרבותי בעל חשיבות לאומית. בהתאם לעקרונות אונסק”ו, נוף תרבותי מוגדר כמרחב שבו משולבים אלמנטים טבעיים ומעשה ידי אדם לכדי מכלול בעל ערך היסטורי, תרבותי וחברתי. בהקשר זה, יש לראות בבית הסירה לא מבנה מבודד אלא חלק אינטגרלי ממערכת רחבה הכוללת את הכינרת, הירדן, סכר דגניה ואתרי ההתיישבות וההגנה הסמוכים.

הערך של בית הסירה חורג מהמימד האדריכלי שלו. המבנה משקף תהליכים היסטוריים מכוננים – שליטה צבאית בכינרת, החלת המנדט הבריטי, עיצוב גבולות ביטחוניים, ופיתוח תשתיות מודרניות – ומהווה חוליה מקשרת בין עבר קולוניאלי לתהליכי בניית זהות מקומית ולאומית. חשיבותו נובעת מהשילוב בין מורשת מוחשית (מבנה, חומרים, פרטים הנדסיים) לבין מורשת בלתי מוחשית (זיכרון מקומי, סיפורים, קרבות והקשרים חברתיים).

על פי עקרונות אונסק”ו לשימור מכלולי מורשת, נדרשת גישה מערכתית הרואה במבנה חלק בלתי נפרד מן הנוף וההקשרים הסובבים אותו. פיתוח עתידי של האתר צריך להתמקד לא רק בשיקום אדריכלי אלא גם בהדגשת הקשרים הנופיים והחברתיים – לדוגמה: שילובו במסלולי ביקור אזוריים, פיתוח תכנים פרשניים הממחישים את יחסי האדם והמים, וקידום שיתופי פעולה עם הקהילות המקומיות לשימור ערכי המורשת. הכרה בבית הסירה כחלק ממכלול מורשת של עמק הירדן תאפשר להעצים את ערכו הציבורי, להבטיח שימור אחראי, ולשלב אותו במערך רחב של אתרי מורשת ונוף החיוניים לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי בישראל.

• תודה ליעל הרן, מנהלת ארכיון דגניה א’ על הסיוע
• תודה מיוחדת לרינה בובמן ורחל כצנלסון, על הזמן והזיכרונות הצלולים

[02/2026]

חזרה לסקירות ודעות