לאחרונה, בהמלצת עמי פרנק, נקרא רחוב חדש בשכונת נרקיסים שבראשון לציון בשם “פלוגות החָפרים”. אביו של עמי, הרברט יעקב פרנק ז”ל, היה בין המתנדבים לפלוגות החפרים, ישב וסבל מאוד בשבי הגרמני כ־4 שנים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

מי היו החפרים?

כחודשיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה פנו השלטונות הבריטיים לסוכנות היהודית בהצעה לגייס פועלים לגדודי עבודה, לשירות בחזית הצרפתית כדי לסייע בהגנה מפני הפולש הגרמני.
המוסדות הלאומיים של היישוב לא הסכימו לשתף פעולה בגיוס לפעילות יהודית וערבית משותפת, כרצון הבריטים, וניסו להביא להקמת יחידות בהן ישרתו חיילים יהודיים בלבד ללוחמה נגד הנאצים.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה גם פנו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לבריטים לנוכח הצורך להתנדב למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים. היה חשוב להם לקבל משכורת, בגדים ואוכל. רבים מהם הופנו לצבא העזר לחיל החלוץ [AUXILIARY MILITARY PIONEER CORPS] A.M.P.C. ששונה שמו ל-“חיל החפרים” – The Pioneer Corps.

על סמלם היה כתוב בלטינית “Labor Omnia Vincit” – [העבודה כובשת הכל].

למרות התנגדות המוסדות הלאומיים, התנדבו ל-“חיל החפרים” כ־600 איש, בתחילה. פלוגות נוספות התגייסו במשך שנת 1940.
פלוגת החפרים הראשונה יצאה לחזית צרפת בפברואר 1940 וכללה בתוכה כ־750 יהודים. חודש מאוחר יותר הכריזו שלטונות המנדט על הקמת פלוגת חפרים שנייה, שנשלחה למצרים, וגם בה היה רוב מוחלט של יהודים. בסתיו 1940 הוקמה במצרים מפקדת קבוצה לתשע פלוגות החפרים הארצישראליות שחנו במצרים ובמדבר המערבי.
הבריטים באותה העת חששו מפני “גיס חמישי” בקרב המתנדבים לצבא הבריטי, ממוצא גרמני. הוחלט לאפשר למתנדבים הארץ־ישראלים לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי, ביחידות השירות השונות של הצבא הבריטי. רוב המתנדבים שובצו לחיל החפרים. למגויסים הראשונים כמעט ולא ניתנה זכות לאחוז בנשק וזאת למרות רצונם להילחם. רבים התגייסו לחיל החפרים בתקווה שבהמשך יהיו הראשונים בתור לשיבוץ ביחידות לוחמות, כשהבריטים יאפשרו זאת.

המתנדבים התגייסו לצבא כבודדים, ללא כל מסגרת לאומית עברית. חלקם קיבלו רק כלי עבודה. הם נשלחו לחזית הקרבות ושם עבדו ולחמו בתנאים קשים מאוד.

בחיל החפרים היו תשע פלוגות מארץ ישראל: הפלוגה הראשונה – 401 לחמה בצרפת, והפכה לפלוגה 601. אחריה התגייסו עד לינואר 1941 עוד שמונה פלוגות חפרים:
602, 603, 604, 605, 606, 607, 608.

הסיבות להתגייסות לחיל החפרים:

• הרצון ללחום בגרמניה הנאצית
• גיוס לצבא הבריטי כשלב ראשון להקמת הצבא העברי
• הדרך להפיכת שהות בלתי לגאלית בארץ ישראל ללגאלית בעקבות הגיוס
• פתרון לבעיית האבטלה וקשיי פרנסה

ארבע הפלוגות הראשונות של החפרים היו מעורבות: יהודים וערבים, עם חיכוכים רבים ביניהם. היחס לו זכו החפרים היהודים מהבריטים היה יחס מזלזל ומשפיל.

משימתן העיקרית של פלוגות החפרים הייתה פריקת כמויות הציוד והתחמושת של חיל המשלוח שהגיעו לנמל פיראוס והעברתן באמצעות רכבות לצפון יוון, שם הייתה צפויה להיות הפלישה הגרמנית. חיל המשלוח הבריטי חשש כי אין די זמן להתכונן להתקפה הגרמנית הקרבה, והעבודה הייתה אינטנסיבית. קורת רוח מעטה הייתה למתנדבים שמצאו ביוון קהילה יהודית מושרשת וגם חגגו ביחד את חג הפסח.

הפלישה הגרמנית החלה באפריל 1941. הגרמנים הבקיעו את קו ההגנה הקדמי של צבא בעלות הברית. הלוחמים הארצישראלים השתתפו בקרבות הבלימה מול כוחות הצבא הגרמני ובהגנה על מעוזים אסטרטגיים כמו תעלת קורנית והיו להם קורבנות.

עם נפילת יוון, החליטו הבריטים להסיג את יחידותיהם דרומה ולפנותן. כך החל מבצע “דמון” – מבצע פינוי כוחות הבריטים מיוון. עשרות אלפי חיילים של צבא בעלות הברית וביניהם גם החפרים הארצישראלים, מצאו עצמם ממתינים לפינוי בנמל העיר קלמטה בפלופונס. שלושה ימים המתינו החיילים לספינות הפינוי והסתתרו במערות בהרים, בחורשות המקיפות את העיר, תוך כדי התקפות אוויר גרמניות. פלופונס הוא חצי אי גדול הנמצא מדרום־מערב לאתונה.

כשהגיעו ספינות הפינוי אולצו החפרים לרדת מהן, מכיוון שהם לא היו כוח לוחם. כוח גרמני חדר לעיר קלמטה והפינוי השתבש. ניתנה להם הפקודה לנסות ולהתפנות בכוחות עצמם. על אף היות החפרים חיילי כוח עזר, אשר לא צוידו בנשק, נערכו קרבות של ממש, בהם נטלו חלק חיילי החפרים בימי הנסיגה וההמתנה לפינוי. פלוגות החפרים ספגו אבדות רבות.

ב־29 באפריל 1941, כשהיה ברור שלא תהיינה יותר אפשרויות חילוץ, ניתנה על ידי מפקד חוף הפינוי בקלמטה פקודה להיכנע. מרבית הכוחות שנותרו על החוף נפלו בשבי הגרמנים.
מאות אחדות של קצינים וחיילים, בני כל הלאומים, לא השלימו עם גורל הכניעה והשבי וחיפשו דרכי הימלטות, בים וביבשה. בין העוזבים, היו כמה עשרות חיילים ארצישראלים מכל היחידות, שניסו מזלם, בקבוצות וביחידים.

בין המתפנים בכוחות עצמם, היו מחיילי פלוגה 605 של החפרים ומפלוגה 604, אשר אחרי קשיים רבים הצליחו להגיע לכרתים.

תחת הנהגת המפקדים הארצישראליים, שהיו במקום: יצחק בן אהרון, שמעון הכהן, נתן גרשוני וצאן, הוחלט שלא לעודד את החיילים הארצישרלים לברוח בניסיון להימלט מהכניעה לגרמנים.

חיילי פלוגות החפרים הארצישראליות היו תחת לחץ ומתח רב מאוד, וחלקם אף ניסו להתאבד. הלחץ הכללי היה גבוה ביותר. הם התאספו על הכביש וניתנה לה הודעה שהם שבויים ועליהם לחכות עד שיגיעו הגרמנים. רבים מהבחורים רצו לאבד את עצמם לדעת, אך הם עוּדדו על ידי קצינים שהצילו רבים ממוות.

במהלך הקרבות נפלו בשבי הגרמנים ב־אפריל 1941 כ־1,500 חיילים יהודים בקלמטה שבדרום יוון, ועוד כ־170 חיילים יהודים נפלו בשבי ביוני 1941, בכרתים.

במשך כארבע שנים הוחזקו החיילים במחנות שבי, בשלזיה העילית (פולין) ובגרמניה, כשהם חשופים להתנכלויות מצד שוביהם הגרמנים, בתנאים קשים תוך עבודת פרך במחנות כפייה. השבויים שמרו על לכידות תוך שמירה על אופי חיים יהודי וארץ ישראלי. לקראת סיום המלחמה, עם התקדמות הצבא האדום, הגרמנים ערכו פינוי המוני של מחנות השבויים ב”צעדות המוות” וברצח. לאחר ארבע שנות שבי, הלוחמים ששרדו שוחררו על ידי הצבא האמריקאי והצבא הרוסי, ב־1945. לאחר שחרורם שבו לארץ ישראל עם טראומות קשות.
הנותרים מבין החפרים, לאחר הנסיגה מיוון וכרתים, המשיכו בשירותם, חלקם ביחידות החפרים, עד פירוקן הרשמי של יחידות אלו. באביב 1942 פורקו יחידות החפרים והחיילים הועברו ליחידות אחרות.

המידע נאסף באתרים שונים ובעיקר בוויקיפדיה ובאתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ע”ש הנשיא חיים הרצוג ז”ל.

מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ממוקם בלטרון. המוזיאון חושף את הפרק העלום בתולדות העם היהודי – סיפור לחימתם של מיליון וחצי לוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה.

[11/2023]