בחורף תרע”ד (1913) יצאה משלחת של תשעה רבנים גדולים לסיור במושבות הצפון של אז, מחדרה עד ראש פינה. בראש המשלחת עמד הרב הראשי של יפו והמושבות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ואיתו רב העדה החרדית, הרב יוסף חיים זוננפלד. מטרת הסיור היתה לנסות ולהשפיע על החלוצים, שהיו חילוניים ברובם, “לשוב למוטב” ולקיים מצוות. הרב קוק היה ראש המדברים בפני החלוצים, ופוסק ההלכות. למרות שהרב זוננפלד היה מבוגר מהרב קוק, והשקפת עולמו שונה באופן קיצוני מזו של הרב קוק, הוא נשמע להוראות הרב קוק במהלך המסע.

בטרם צאתם לדרך, הודיעו הרבנים לשלמה דיק, האגרונום שניהל את הקואופרציה במרחביה, שהם מתכוונים לבקר ביישוב. שלמה דיק הזעיק מהמושבה מרחביה הסמוכה (לימים מושב מרחביה) את בני משפחות בלומנפלד וזברסקי, שהיו דתיים שומרי מצוות, וביקש מהם שיתקינו מזוזות בדלתות חדר האוכל, ויעשו כל שאפשר כדי להכשיר את המטבח וכלי האוכל.

המשלחת לא ידעה לנקוב מראש במועד הגעתה המדוייק. שלמה דיק שכר דיליז’נס מכובד שעמד הכן כדי להוביל את הרבנים למרחביה, לכשיגיעו. ההודעה על הגיעם אל תחנת הרכבת בא-פולה (לימים עפולה), ביום שישי, הפתיעה את האגרונום, לאחר שנאלץ כבר להשיב את הדיליז’נס לבעליו. בלית ברירה נמצאה עגלה פשוטה להובלת זבל, נוקתה ורופדה ויצאה להביא את המשלחת. הרבנים סירבו בתחילה לעלות עליה, אולם הרב קוק נשא דרשה נלהבת על הזכות הגדולה לנסוע בעגלה המשרתת את גאולת העמק, ואז התרצו כולם, עלו והגיעו למרחביה.

כאן ציפתה למשלחת קבלת פנים סוערת: ליד דלת חדר האוכל (שעמד בפינה הדרום-מערבית של החצר) הוקפו הרבנים בחבורת חלוצים צעירים, שעלו על הקרקע לאחר שעזבו את עיירותיהם בגליציה ורוסיה גם משום שמאסו בחיים שכפתה עליהם הרבנות שם, ונדהמו לראות את הרבנים בתלבושת היהודית המסורתית. נשמעו צעקות כמו “חיזרו לעיירה ממנה ברחנו… לא תצליחו להשפיע עלינו”.

הרב קוק, שרצה יותר מכל ביישוב הארץ, הרגיע את הרוחות ואמר, “לא באנו להשפיע עליכם, אלא להיות מושפעים מכם. אנא ספרו לנו על חייכם במקום השומם הזה, ועל גאולת העמק, חלק מארץ ישראל הקדושה”. הרוחות נרגעו, המארחים והאורחים נכנסו לחדר האוכל הקטן ופתחו בשיחה.

משנכנסה השבת ערכו הרבנים קידוש כהלכה, אך לאחר סעודת השבת קמו החלוצים ופנו לצאת מחדר האוכל, כשבידיהם מקלות עבים. נזעקו הרבנים: “לאן אתם הולכים? הרי שבת היום!”. אמרו הצעירים: “היינו מאד רוצים גם כן לשבת כאן, לשיר ולרקוד, אבל גם השכנים הערבים יודעים זאת והיו שמחים לתקוף אותנו דווקא עכשיו. על כן אנו מחכים להם בחוץ כדי להרחיקם”. הרב קוק השתכנע בחשיבות השמירה ופסק כי “שמירה בשבת היא פיקוח נפש הדוחה שבת”.

במהלך אותה השבת הגיעה הידיעה הנוראה על הירצחם מהמארב של שליחי הקואופרציה משה ברסקי ויוסף זלצמן. החלוצים ביקשו מהרבנים להספידם, אולם הרב זוננפלד אמר, “עקרונית, אינני מספיד יהודי שאינו שומר מצוות”. אמירה זו עוררה סערה קשה בין החלוצים, אך הרב קוק הרגיע את הרוחות ואמר כי “אמנם זו ההלכה של זוננפלד, אך לוּ התירה לו הלכתו, היה אומר שהחלוצים המיישבים את הארץ הם קדושים הראויים להספידם”, ואז נשא הספד ארוך וקורע לב על הנרצחים.

היות והמשלחת הגיעה למרחביה בערב שבת והתארכה ישיבתה במקום, ובשל נוכחותה בעת קבלת הידיעה הנוראה על הירצחם של שני חברי הקואופרציה, הביקור במרחביה היה המשמעותי מבין הביקורים בכל המושבות. כאשר חזר הרב קוק למקום מושבו בירושלים, אמר לתלמידיו: “רק לאחר ביקור במרחביה ובמושבות הגליל התחתון ירדתי לעומקו של הפסוק, ‘שקולה מצוות יישוב ארץ ישראל כנגד שאר המצוות שבתורה’ “. ואמנם, עד היום מתמידים תלמידי “מרכז הרב” בירושלים לבוא ולבקר במרחביה, כדי לראות את המקום שכה השפיע על רבם.