במהלך2021 נערך חילוף דורות בניהול האתר הלאומי ״החצר הגדולה במרחביה״. מנהלו מזה שלושה עשורים העביר את האחריות לחבר שנקלט בקיבוץ אך לפני שלוש שנים. עתה תוהים, האם הקו החדש שיתווה המנהל הצעיר וחסר הניסיון ייצור מפנה בהנגשת סיפור הקואופרציה בהיבט התיירותי והחינוכי. באירוע הוקרה שנערך ביולי השנה ברכו הנוכחים את אלה שהפכו את האתר למה שהוא היום, ואיחלו להמשך תנופה מרעננת.

מה שמייחד את האתר ההיסטורי בעל המאפיינים האדריכליים והחברתיים-כלכליים של הקואופרציה שהוקמה בלב עמק יזרעאל ב-1910, הוא היותו במשך עשרות שנים חלק אינטגרלי בחיי הקיבוץ שהתיישב בו והתפתח בקרבו ובסביבתו מאז 1929. בחצר התנהלו חיים שוקקים של משק חקלאי, ובמבנים – מגורים, כיתות לימוד, סדנאות, ומוסדות שירות שונים. עד היום מתחם החצר מהווה תפאורה לאירוח חגיגות ואירועים.

השילוב בין הצביון האדריכלי-ההיסטורי של החצר הישנה, הגדולה במידותיה, לבין המתחדש, מעורר דילמות הקשורות לתמורות במבנה הארגוני-כלכלי וביחסים החדשים שמתעצבים בו. במתח שנוצר, ניצבים ״שומרי הסף״ של שימור המורשת, כשמולם הנהלת הקהילה, והאדישות הכללית של התושבים לצורך בפיתוח האתר ובתחזוקתו השוטפת.

לפני שלושה עשורים עלתה יוזמה מקומית שהביאה לפיתוח החצר ולהתאמתה לביקורים מודרכים. בשני העשורים האחרונים, לנוכח תמורות בקיבוץ, שהפך בשנת 2000 מישוב שיתופי ל״מתחדש״ (מופרט). המתחם הנרחב של החצר, 10,000 מ״ר, מנוהל על ידי עמותה מקומית המפעילה אותו כאתר תיירות לאומי, שבתוכו פועלים במעין סימביוזה עסקים חיצוניים, כאשר השוכרים ולקוחותיהם נהנים מיופיו ומהאווירה שהוא משרה, והקיבוץ – מדמי שכירות. החצר עדיין משמשת להתכנסויות בחגים ובמועדים מיוחדים, אך מבחינת תושבי הקיבוץ היא כבר ״אקסטריטוריאלית״, שרק מעטים מביניהם מעורבים בתפעולה למען שימור המורשת התרבותית, האדריכלית, האצורה בה. נדמה, כי הפעילות ההסברתית-תיירותית-חינוכית המושקעת בה ע״י צוות מצומצם, ראויה ליתר תמיכה דווקא מבפנים. השניוּת הזאת ביחס למתחם החצר ולסביבתו הקרובה, מעלה בעיות ודילמות בהיבטים ובאילוצים שונים. צוות העמותה שמנהלת את האתר, טוען מצדו, כי עסקי השוכרים מעניקים חיוּת לחצר הגדולה-הישנה. למרות זאת, לרוב מתקיימת העלמת עין מול דרישות השוכרים כאשר נעשות עבירות שימור ומתגלעת התנהלות מזלזלת מצידם. ההנהלות מעדיפות שלא להתערב באכיפת החלטות של ועדת התכנון והבינוי המקומית, הנוגדות את צרכי השימור, כדי ״שלא להרגיז״ את אלה שמוסיפים פרנסה לקופת הקיבוץ הנאבק בקשיים כלכליים. היו ניסיונות רבים לאתגר את המצב, וייתכן שבעתיד יוצגו פתרונות יצירתיים-חדשים שיביאו בחשבון את מקומה הראוי של מורשת התרבות המוחשית בתוככי הישוב המשתנה, שבו לדור הצעיר עניין מועט במורשת זאת. זכורה לשמצה כמעט ״מלחמת תרבות״ פנימית שבה יזמים צעירים מבני הקיבוץ הלהוטים מהצלחה כלכלית זמנית, פתחו מועדון לילה בקומה שמעל מרכז המבקרים, וניסו בעזות מצח להשתלט על המרכז שהושקעו בו כספי תמיכה, עבודת תכנון וביצוע, במגמה להחריבו ולהרחיב את פעילות המועדון.

מייסדי הקיבוץ של השומר הצעיר פרצו בתחילת שנות השלושים את מתחם החצר והרחיבו את הישוב. הוקמו בו בתי מגורים שאפיינו את אורחות החיים החדשים וצורכי המתיישבים. מסוף שנות השלושים הוקמו מבני ציבור בעלי צביון אדריכלי מיוחד. אחד מאלה הוא ״חדר האוכל השני״ שתכנן האדריכל יעקב פינקרפלד בסגנון הבינלאומי ומשולב באפיונים נוספים, שפעל בין השנים 1968-1941. כשהוחלט בשנת 1987 להסב את המבנה הנטוש לבית קולנוע, התעוררו דיונים לוהטים שחשפו מחלוקת בעניין מידת השימור הראויה לעומת ההכרח בשינויים כואבים לצורך התאמה לתפקוד החדש של המבנה. מחלוקת דומה, אך שונה בסיבותיה, עולה לנוכח המגמה להתאים את ״חדר האוכל השלישי״ שתכנן האדריכל שמואל מיסטצ׳קין ושנסגר בתחילת שנות האלפיים. הכוונה היא להופכו לבית-עם שישרת את כלל צורכי החברה והתרבות של קהילת הישוב.

ישנן דוגמאות נוספות, כמו הרפת הראשונה שנבנתה מחוץ לחצר הקואופרציה והסילו הראשון בארץ הצמוד אליה. מבנים ייחודיים אלה משנות ה-20 ונוספים, שהטביעו חותם על התפתחות ענפי החקלאות בארץ, מאבדים במהלך השנים את כוח המשיכה שלהם כעדות חיה למורשת המוחשית בישוב. למרות שלטי ההסבר של המועצה לשימור אתרים שהוצבו עליהם, ממשיכים המבנים לסבול מ״התעללות״ וחוסר רגישות מצד הממסד המקומי האחראי לנושאי התכנון והבינוי, תוך ביצוע שינויים ״קלים״ ו״התאמות״ לדרישות הבלתי מתחשבות של השוכרים וללא התייעצות עם גורמים מקצועיים מתחום אדריכלות השימור. ייעוץ מטעם המועצה לשימור אתרים לתבוע את הקיבוץ באמצעות הוועדה האזורית לשימור, על אי שמירת מבנים המיועדים לשימור המופיעים בסקר תיעוד מבנים ואתרים היסטוריים (2009), העמיד את האכפתניקים המקומיים בפני דילמה – האם נכון יהיה להתלונן אצל הרשויות המוסמכות על כך שחבריהם מפקירים את המבנים לגחמות השוכרים בגיבוי מנהלי העסקים. ואכן, המצב נותר כשהיה וה״שינויים הקוסמטיים״ לכאורה ממשיכים לכרסם במורשת המקומית.

בעיה נוספת: שיוך בתי המגורים והמגרשים לחברי הקיבוץ בעידן התמורות שבו אנו נמצאים, הוציא מידי הממסד הקיבוצי את הסמכות לשמר מבני מגורים, שמאפיינים את אורחות החיים בתקופות של התפתחות הישוב שבו עדיין התנהלה לינה משותפת בבתי הילדים ולא בבתי ההורים. בסקר התיעוד, בסעיף בית מגורים, אין עדיין התייחסות לשיוך הדירות העתידי מול רמ״י (רשות מקרקעי ישראל) מכיוון שתהליך זה התרחש רק כעבור מספר שנים. שם מדובר במבני מגורים שהוקמו בשנות ה-50 וה-60, ודרגת השימור ביחס אליהם היא ב׳ (ערך היסטורי, ארכיטקטוני מקומי בלבד). אולם עדיין ניצב בגבעה שבמרכז הקיבוץ, מבנה מגורים עזוב – אופייני ואותנטי לחלוטין, שהוקם בתחילת שנות הארבעים כאחד משכונה ולא ברור מה יקרה לו ביום שיוחלט להרוס אותו, או דווקא לשמרו, שהרי אינו מיועד למגורים, אינו משוייך למישהו, והוא כנראה מהווה ״מפגע בטיחותי״, עד שיוחלט אחרת… פניות מצד כותב שורות אלה, שהוריו גרו במבנה זה וחווה בו את שנות ילדותו הראשונות – להשמיש את אחד החדרים לתצוגה ולביקור, ולו לשילוט הסבר ראוי – נענות במשיכת כתפיים.