בעבור יותר משנתיים אחרי מלחמת חרבות ברזל, עלתה לכותרות דרישה מצד הממשלה להפוך את שכונת “דור צעיר” בכפר עזה לאתר בתוך קיבוץ, זאת בלא להיוועץ תחילה עם חברי הקיבוץ, המתלבטים באופן הראוי מבחינתם כיצד לצקת תוכן נכון ומכבד, ומבלי שיתערבו בהחלטתם או שיפעילו עליהם לחצים מבחוץ ו”מלמעלה”. מובאות כאן שתי חוות דעת מצדם של שני מומחים, הנשענים גם על מקורות שונים, ומבהירים את הבעייתיות העולה כשדנים בסוגייה רגישה זאת.

אליהו שטרן, פרופ’ אמריטוס לגאוגרפיה ותכנון, וכיום יו”ר מועצת עמותת “קבוצת אבני מורשת”, מציין שבכל המקורות שנסקרו על ידיו, עולים שלושה עשר תבחינים להגדרת אתר מורשת. הראשון הוא היות האתר “עדות לאירוע היסטורי”. ההכרה בחשיבות האתר נעשית בדרך כלל מלמעלה, על ידי גוף ציבורי המוסמך לכך, ורק אז יוכרז או כ”אתר מורשת לאומי”, או כאתר המוכר על ידי “המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל”, המטפלת באתרים שהוקמו לאחר שנת 1700. משהוכרז אתר נתון, הוא אמור לעבור “טיפול פיזי” לצורך שיקומו, שימורו ושמירתו. “בשונה מההליך הכללי,” מציין פרופ’ שטרן, “האסון שפקד את ישראל ב-7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיו, הביאו להיווצרות ספונטנית מלמטה של אתרי הנצחה ומגן במרחב עוטף עזה; היו עדים לאירוע היסטורי-עכשווי בעל משמעות למדינה, לאזור, או ליישוב; מורשתו של האתר עשויה לנבוע מעצם מיקומו – למשל, שדה קרב, או מעצם היותו מקום בו מרוכז זיכרון היסטורי, מוזיאון או ריכוז שרידים מהאירוע, בסמוך למקום האירוע או בריחוק ממנו.

“ההבדלים הבולטים,” מרחיב פרופ’ שטרן, “קשורים ליוזמה ולהכרה בחשיבות האתרים ולהקמתם הפיזית מבלי שניתנה להם הכרה רשמית או סיוע מלמעלה. הקמת האתרים והטיפול בהם נעשה על ידי בעלי עניין ישירים (למשל קרובי משפחה של נפגעים באירוע) ועקיפים (למשל, נציגים מקומיים או גופי תיירות). בעלי העניין לא המתינו לסיום האירוע ההיסטורי וחשוב היה להם להנציח את האירוע ותוצאותיו עוד טרם התפנותם של גופים רשמיים לטפל בכך. יתרה מזו, לעיתים, היוזמה הפרטית נתקלה בהתנגדות ‘מלמעלה’ ‘ונוצרו קונפליקטים בין ה’למטה’ ל’למעלה’. קונפליקטים אלה הביאו להתפתחות אתרי מורשת בעוטף עזה עוד בטרם הכרזתם /הרשמית’ על ידי השלטונות. לאור ריבויים של אתרי הנצחה פרטיים ואנדרטאות במרחב העוטף, ובמיוחד לאורך כביש 232, החלו להיווצר לאחרונה קונפליקטים נוספים והפעם בין הציבור ובעלי העניין לבין האוכלוסייה המקומית. ריבוי אתרי הנצחה, שמרביתם אינם מוסדרים, מגבירים את היקף המבקרים במרחב הפוגע בפרטיות התושבים והיקף התנועה יוצר לעיתים בעיות בטיחותיות. קונפליקטים אלה אמורים להיפתר על ידי התוכניות הרשמיות העתידיות להסדרת מערך ההנצחה והמורשת באזור. במקביל הממשלה אישרה להקים, באמצעות משרד המורשת, ‘מרחב מורשת’ בעוטף. לפי ההחלטה, משרד המורשת יקדם תוכנית רב שנתית לשימור ותיעוד ולפיתוח תשתיות ועוגני מורשת בחבל המכונה עתה ‘חבל התקומה’. תכנית מרחב המורשת כוללת איסוף ממצאים, תיעוד, שימור ושיקום מבנים בעלי חשיבות היסטורית, ובכלל זאת: תיעוד יישובי חבל התקומה ומיפוי המורשת טרום האירועים ובמהלכם, טיפול בפגיעות באתרי מורשת (שימור והצלה) וקידום תכנון ראשוני לעוגנים ראשיים ומשניים. השאלה העולה בעקבות ההחלטה ותחילת עבודה בנושא במשרד המורשת, באיזו מידה יישארו אתרי המורשת שהתפתחו ספונטנית במתכונתם הנוכחית, במיקומם הנוכחי, ואם בכלל. אין ספק שייתכנו קונפליקטים נוספים בין ההכרה מלמטה להכרה מלמעלה.”

אדריכל אלדד גרינפלד, אף הוא חבר העמותה הנזכרת לעיל, העוסק בתכנון, שימור ותיעוד מבנים היסטוריים, הגיב לוויכוח הציבורי שהתעורר בנוגע לשימור המבנים שנפגעו בכפר עזה: “חוץ מהשאלה הרגשית והחברתית ‘למי שייכת המורשת?’, יש כאן גם שאלה טכנית מאוד יבשה, אבל מאוד קריטית: איך בכלל משמרים את זה. איני חושב שניתן לשמר בתים שרופים, ומעשית המצב שלהם רחוק מאוד מלהיות אותנטי. ביותר משנתיים שחלפו המצב של שכונת הצעירים (וגם של מקומות אחרים) השתנה ללא הכר. זה כבר לשמר משהו שלא דומה למצבם בסמוך לאירוע.” הוא מפרט ומסביר מניסיונו בשטח ואף מתבסס על מקורות מידע בתחומי מורשת, זיכרון וטראומה: “אירועי ה־7 באוקטובר 2023 מהווים נקודת שבר היסטורית, חברתית ותודעתית בתולדות מדינת ישראל. קיבוץ כפר עזה, ובתוכו שכונת הצעירים, היה אחד המוקדים המרכזיים של אלימות קיצונית: רצח, חטיפה, שרפה והרס של מרחב מגורים אזרחי. שכונת הצעירים – מרחב יומיומי, לא מונומנטלי, חסר יומרות ייצוגיות – הפכה בן רגע לזירת פשע ולמרחב טעון משמעויות.

זמן קצר לאחר האירועים ננקטו פעולות תיעוד שיטתיות על ידי משרד המורשת, רשות העתיקות וגופים נוספים. פעולות אלו כללו תיעוד אדריכלי, צילום, סריקות תלת־מימד, מיפוי מבנים ואיסוף חפצים, מתוך הבנה שהמרחב נמצא בתהליך מואץ של שינוי והיעלמות. זהו תיעוד שאיננו ‘ארכאולוגי’ במובנו הקלאסי, אלא תיעוד של עבר קרוב, טעון, שעדיין אינו מקובע כנרטיב היסטורי מוסכם. אלו היו פעולות יוצאות דופן במהותן משתי בחינות: סמיכות התיעוד למועד קרות האירוע ואיכות התיעוד הגבוהה. בניגוד לתיעוד ההיסטורי המקובל, המתעד אירועים שהתרחשו לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, התיעוד בכפר עזה ויישובי העוטף התבצע זמן קצר לאחר הטבח ועם תחילת הלחימה בעזה. מהבחינה הזו, הן המתעדים והן המתועדים (המבנים, והדמויות הקשורות באירועים) מעורבים רגשית ופיזית במרחב התיעוד. הבתים עדיין הריחו מהשריפה, חפציהם האישיים של דיירי הבית היו מפוזרים לכל עבר, ושרידי ציוד שהותירו הלוחמים היו עדות לפעולות הלחימה והחילוץ שבוצעו. הכול עדיין היה טרי מאוד, ועוצמת האירועים השפיעה במישרין על צוותי התיעוד בשטח ועל קבלת ההחלטות בנוגע לסדר ואופן התיעוד. ההבדל השני בין התיעוד המסורתי לזה שהתבצע בעוטף, נוגע ליכולת הטכנולוגית בה נעשה שימוש. כדי להשיג תיעוד מירבי, נעשה שימוש בסורקי לייזר, במצלמות באיכות גבוהה וברחפנים. האמצעים הללו השיגו תיעוד חזותי באיכות ובהיקף חסרי תקדים. אליהם הצטרפו שכבות מידע נוספות שהיו זמינות לראשונה במסגרת הליך תיעודי (שיחות וואצאפ בין הלכודים בממ”דים, שיחות טלפון בין משפחות, הקלטות רשתות הקשר הצבאיות, ציר זמן הדיווח החדשותי לציבור, ועוד). כל אלו יחד יצרו מסד תיעוד חסר תקדים בהיקפו ובאיכותו.” ועוד מתאר אדריכל השימור מחוויותיו: “עם זאת, התיעוד מתקיים לצד תהליכים מקבילים של פירוק, הריסה, ניקוי, שיקום ויצירה של מרחבי זיכרון ספונטניים חדשים. אלפי מבקרים נהרו לשכונת הצעירים, כדי לחזות בעצמם במימדי האסון. המדינה והצבא יזמו הגעה של ידוענים מכל קצוות תבל, יחידות צבאיות, עיריות ומוסדות שלטון, צוותי חינוך ובעצם, כל מי שהיה יכול להגיע. הרצון להביא מבקרים נבע מתוך ההכרה בערך של חוויה אישית של המבקר במקום והרצון של המדינה לגייס את דעת הקהל העולמית והלאומית. המבקרים הרבים, הותירו את חותמם במתכוון (הדלקת נרות זיכרון, כתיבת שירים והקדשות על קירות המבנים, הדבקת מדבקות זיכרון, בנייה של פינות זיכרון ותקיעת דגלים, וכד’) ושלא במתכוון (הזזת פסולת בניין שהפריעה לתנועה, הסרה של רכיבי בניין שהיוו סיכון בטיחותי למבקרים, וכן הצבת שילוט הכוונה.” והוא מדגיש כי “הזמן, האקלים, שיקולי בטיחות והצורך הקיומי לחזור לחיים – כל אלה משנים את פני המקום. שכונת הצעירים איננה אתר קפוא; היא מרחב שבו הזיכרון מתמודד עם המשך החיים עצמם. מצב זה מעלה שאלות יסוד בשיח המורשת: מהי מורשת של אסון עכשווי, מי מוסמך להגדיר אותה, וכיצד – אם בכלל – ניתן לשמר מרחב שנפגע עד כדי אובדן זהותו הפיזית.”

בהתייחסו לשאלה למי שייכת המורשת? בין קהילה, מדינה והקהילה הבינלאומית, מסביר אלעד גרינפלד ששאלה זאת עומדת בלב הדיון, ומזכיר שבשיח האקדמי מודגש כי אתרי טראומה מאופיינים בריבוי בעלי עניין ובקונפליקט מובנה בין זיכרון, לבין זהות וכוח. אולם במקרה של כפר עזה הבתים הם בראש ובראשונה רכוש פרטי ומרחב חיים קהילתי. עבור התושבים – שורדי האירועים ומשפחות הנרצחים – השרידים אינם ‘אובייקטים מורשתיים’, אלא שאריות של חיי יקיריהם שנקטעו. הרצון להרוס, לשקם ולבנות מחדש אינו רק פרקטי, אלא גם פסיכולוגי וסימבולי. שימור פיזי של ההרס עלול להיתפס כהנצחת הפגיעה וככפייה של זיכרון טראומטי במרחב היומיומי. מנגד, אירועי ה־7 באוקטובר חורגים מן ההקשר המקומי. הם נתפסים כאירוע מכונן בזיכרון הלאומי של ישראל, וכחלק משיח בינלאומי רחב על טרור, אלימות נגד אזרחים ופשעי מלחמה. במובן זה, שכונת הצעירים בכפר עזה מקבלת מעמד של אתר עדות – לא רק למה שאירע לקהילה מסוימת, אלא למה שאירע לחברה שלמה, ואולי אף למה שיכול להתרחש בכל מקום אחר.” גרינפלד מזכיר אתרים בעולם שעברו תהליך של הריסה ובנייה מחדש. קיימות דוגמאות רבות למרחבי קונפליקט, בהם מתקיים המתח בין הרצון למחוק את זוועות העבר כדי לאפשר לחיים התקינים להמשיך, לבין הרצון לזכור את האירועים ואת משמעותם ההיסטורית-תרבותית.

“השוואות אלו מדגישות כי אין מודל אחד ‘נכון’. הבחירה למי שייכת המורשת היא תמיד תוצר של משא ומתן בין זהויות רבות: קהילה מקומית, מדינה, מוסדות מקצועיים ולעיתים גם דעת קהל בינלאומית. במקרים רבים, הכרה בריבוי בעלויות – ולא בהכרעה חד-משמעית – מאפשרת פתרונות מורכבים וגמישים יותר. באופן הזה, המרחב מאפשר למגוון סיפורים להתקיים במקביל, על פני נרטיב אחד דומיננטי.”

לשאלה כיצד משמרים מרחב שנשרף? בין חומר, תיעוד ומשמעות, הוא מעלה תובנות: “מעבר לשאלת הנרטיב, ניצבת שאלת היישום: כיצד ניתן לשמר, מבחינה טכנית ומקצועית, בתים שנפגעו קשות משרפה ומאלימות? השימור הפיזי מטרתו להביא לידי ביטוי את הערכים שבגינם האתר משומר. אך שכונת הצעירים בכפר עזה, בדומה לשאר מוקדי האלימות בעוטף עזה, עברה שינויים מהותיים מאז 7.10.23. בשל מגוון הפעולות שתוארו קודם, המבקר היום בשכונת הצעירים אינו חווה מראה אותנטי של הדברים.

“שימור מבנים שנשרפו מציב אתגר ייחודי. האש משנה חומרים באופן בלתי הפיך: בטון מאבד מחוזקו, פלדה מתעוותת, עץ מתפחם וחומרים סינתטיים נמסים. המבנים אינם יציבים ולעיתים מסוכנים. בנוסף מדובר בבנייה מודרנית, שלא תוכננה לעמידה ארוכת טווח כשריד. שימור חלקי עץ שרופים הוא דבר אפשרי מבחינה טכנית, אילו היה מוצג באופן סטרילי במוזיאון סגור. אך לא כך הדבר כאשר מדובר בשכונת מגורים שהיא חלק מרקמה בנויה של יישוב. במקרים רבים נותרו בשטח עדויות לקרב, שאינן ניתנות לשימור או לשיחזור: כפפות כחולות (שהפכו לסממן מזהה של מגישי עזרה ראשונה ואנשי זק”א) זרוקות לצד ציוד רפואי, קוליסים של טנקים ומשוריינים, שנטבעו בקרקע, צמחייה שהושחתה עקב נסיעת כלי רכב, הן דוגמאות לעדויות שאינן ניתנות לשימור באמצעים קונבנציונליים.”

למתעניינים בפרטים המקצועיים של אדריכל השימור, מספק גרינפלד תקציר לגישות המקובלות: “גישה אחת היא שימור פיזי ישיר: ייצוב מבנים, חיזוק שלדים ועצירת תהליכי התפוררות, תוך שימור סימני הפגיעה. גישה זו יוצרת נוכחות מרחבית עוצמתית, אך כרוכה בעלויות גבוהות, בסיכונים בטיחותיים ובקיבוע ההרס כמצב קבוע. שימור פיזי ישיר אינו יכול, בשלב זה, לשמר את שרידי האירוע עצמו. בפעולות שיחזור שגרתיות, אנו משחזרים מבנה הרוס למצבו המקורי השלם. אך כעת, אנחנו נדרשים ל’שיחזור הפוך’, כלומר לשחזור הרס למבנים שעברו שיקום והסדרה. במעשה הזה, יש סתירה לסטנדרטים המקובלים בעולם השימור. גישה שנייה היא שימור באמצעות תיעוד מתקדם: סריקות תלת־מימד, מודלים דיגיטליים, ארכיונים מקוונים ותצוגות מוזיאליות. מודל זה מאפשר שימור של ידע, חוויה ומידע, מבלי להקפיא את המרחב הפיזי. ניתן לשחזר באופן וירטואלי אתר שנהרס, ללא צורך בשיחזורו הפיזי. גישה זו הולכת ומתחזקת בשיח העכשווי, אך מעלה שאלות על חוויית האותנטיות ועל מעמדו של המרחב הווירטואלי כתחליף למקום ממשי. גישה שלישית היא שימור סלקטיבי והיברידי : בחירה במספר מבנים, אלמנטים או חפצים מייצגים, ושילובם במערך זיכרון רחב יותר – שבילי זיכרון, מרכזי מבקרים, עבודות אומנות ומערכות פרשנות. מודל זה מאפשר איזון בין הצורך לזכור לבין הרצון לאפשר חיים והתחדשות. הוא מעלה דילמות חדשות כגון: בידי מי הבחירה מה לשמר? איך הבחירה נעשית? האם בחירה כזו משמרת מרחב אותנטי או יוצרת ‘מיצג אומנותי’ שמעביר מסר אך אינו מתיימר להיות אותנטי במהותו?

בכל המודלים הללו, השימור אינו ניטרלי. הוא כרוך בהחלטות ערכיות: מה נחשב ‘מייצג’, מי מחליט, ואיזה סיפור מסופר. במובן זה, שימור הוא פרקטיקה פוליטית לא פחות משהוא פרקטיקה מקצועית.”

לסיכום, מתייחס אדריכל אלדד גרינפלד למורשת כמרחב של משא ומתן מתמשך: “שכונת הצעירים בכפר עזה מאתגרת את גבולות מושג המורשת. זהו אתר שבו העבר אינו סגור, שבו הזיכרון אינו מוסכם, ושבו החיים עצמם מתנגשים בצורך לזכור. השאלה למי שייכת המורשת אינה שאלה שניתן להכריע בהכרזה, אלא תהליך מתמשך של משא ומתן. בניגוד לאירועים בעבר שבהם לחברה הישראלית לא היו המשאבים (זמן, ידע וכסף) להתמודד עם שאלות של שימור וזיכרון, זו הפעם הראשונה שבה היא מתמודדת עם שאלות בנושאי שימור וזיכרון של אירועים טריים שחלקם עדיין מתרחשים. ייתכן שהמורשת של כפר עזה אינה מצויה רק בשרידים הפיזיים, אלא גם בדרך שבה החברה הישראלית תבחר להתמודד עמם: האם תכפה שימור בשם הזיכרון הקולקטיבי הלאומי, האם תאפשר מחיקה בשם החיים, או האם תצליח לפתח מודלים מורכבים המכירים בריבוי קולות, חוויות ובעלויות. במובן זה, שימור שכונת הצעירים אינו רק שאלה של עבר או הווה, אלא גם של עתיד – של האופן שבו חברה מתמודדת עם טראומה, אחריות אישית ולאומית וזיכרון במרחב הבנוי. אירועי הטבח, במיוחד אלו שהתרחשו בקיבוצי העוטף, מאתגרים את החברה הישראלית בהגדרה של ‘פרטי’ מול ‘ציבורי’ וביכולתה של החברה הישראלית לגלות רגישות למנעד רחב של דעות, פרשנויות ואתוסים.”

צילם: אלדד גרינפלד

[05/2026]