הגן הבוטני ההיסטורי בהר הצופים, ירושלים / ד”ר יאיר פז

לקראת הקמתה של האוניברסיטה על הר הצופים ומיד לאחר פתיחתה (1925) החלו מאמצים לאתר שטח מתאים להקמת גן בוטני מחקרי, כחלק מהמחלקה לחקר טבע א”י. בקיץ 1926 תרם יהודי אמריקאי לאוניברסיטה חלקת קרקע בבעלותו, מתחת בית הקברות הצבאי הבריטי, להקמת גן בוטני, שינציח את בנו (שטבע בים תוך כדי ניסיון להציל אדם אחר מטביעה), ושייקרא “הגן הבוטני האוניברסיטאי ע”ש מונטגיו למפורט“. האוניברסיטה נענתה לרעיון ובשלב זה החל ראש המחלקה, פרופ’ אוטו ורבורג, בעזרת עוזר צעיר בשם אלכסנדר איג, בהכנות מעשיות להקמת הגן. התעוררו ספקות לגבי טיב הקרקע שנתרמה ולהתאמתה לגן בוטני (הקרקע “עשירה בסיד” וחסרה מקורות מים) לכן איג הציע שהגן יתבסס על צמחיית בעל ארץ-ישראלית, והגדרה זו קבעה את ראשית עיצובו של הגן כגן בוטני “פיטוגאוגרפי”, כלומר מתמקד בצומח במרחב נתון. במקביל הוא פיתח עוד מודל חדשני של תצוגות על בסיס “פיטוסוציולוגי” לפי חברות צומח.

בשלב זה צץ מכשול בלתי צפוי. ממשלת אוסטרליה החלה להקים בגבול הגן אנדרטת זיכרון לחיילים האוסטרלים שנפלו במלחמת העולם ולשם כך הופקע החלק העליון של הגן הבוטני. בנוסף הם דרשו שהגן לא יכלול עצים מכיוון שהללו עלולים לחצוץ את קו הראייה בין האנדרטה ובין כנסיית הקבר – דבר שהיה סמלי מאוד בעיני מתכנן האנדרטה (כמו גם בעיני מעצבי בית הקברות הצבאי עצמו). נשיא האוניברסיטה מאגנס החליט לבסוף, בינואר 1931, להקים גן בוטני “זמני” בשטח הארכיאולוגי של “מערת ניקנור”, שממילא לא היה ראוי לבנייה (ראו איור 1).

ורבורג חשב להקים גן טיפוסי, לפי מחלקות ומשפחות של צמחים, ולצדו גן יישומי (שיכלול צמחי תרבות, צמחי רפואה וצמחי תעשייה). אולם איג הצעיר, שמִשחר נעוריו גדל כ”ילד פרחים”, והסתובב בחיק הטבע במולדתו אוקראינה, חלם על רעיון אחר. הוריו שלחו אותו ארצה כדי ללמוד חקלאות במקווה ישראל. אך איג נטש כעבור שנה והחל לשוטט ברחבי הארץ כאוטודידקט, ובהמשך בחברת אהרן אהרנסון. רק בגיל מבוגר יחסית ארגן את “מדעי השטח” לכלל תורה אקדמית והפך לפרופסור. איג חלם ליצור גן בוטני שישקף את צמחי ארץ ישראל כפי שהם בשטח, והצליח להגשים את חלומו בחלקת “מערת ניקנור” הטרשית. שטח הגן חולק לחמישה מרחבים, בהתאם לחבלי וחברות הצומח של הארץ: המדברי, הים-תיכוני, האירנו-טורני והלבנוני [ראו מפת הגן]. במקביל ערך איג מסעות חקר לסוריה ולדרום טורקיה והביא משם (למעשה, הבריח) זרעים ושתילים של עצים שונים, ובראשם שתילים של ארזי הלבנון הסמליים. חורשת הארזים צמחה והתפתחה בשטח שבין האוניברסיטה לבית החולים הדסה ושרדה עד 1970, אולם הפיתוח המואץ הביא לפגיעה בעצים ולבסוף הם הועברו להר הרצל ובמקומם הוקם מגרש חנייה לסטודנטים…

בשנת 1934 החליט מנחם אוסישקין להפוך את מערות הקבורה מימי בית שני לפנתיאון ציוני, וראשון הנטמנים בו היה ארונו של יהודה לייב פינסקר, שהובא מאודסה. גם אוסישקין עצמו ביקש בצוואתו להיקבר לצד פינסקר ובקשתו הוגשמה בשנת 1941 בהלוויה ממלכתית. אוסישקין תכנן שגם עצמות הרצל ייטמנו בבוא העת במתחם זה, אך ניתוק ההר בעקבות מלחמת העצמאות סיכל את הרעיון.

בהמשך תקופת המנדט ניסה איג להקים את “גן צמחי התנ”ך” במדרון המזרחי של האוניברסיטה (ראו איור 2) שירחיב את הגן הפיטוגאוגרפי-סוציולוגי לכיוון גן היסטורי (ייצוג העבר). זה היה כיוון מפתיע לאיג, שחסר כל רקע בצמחי התנ”ך (וגם היה ידוע כאתאיסט…). ביולי 1938 נפטר איג והוא בן 44 בלבד ונטמן בהר הזיתים הסמוך. זמן קצר לאחר פטירתו ביקשה אלמנתו, איטה איג-פקטורי, להעביר את עצמותיו לקבורה בגן “אל נחלתו אשר קנה לו ביצירה, באהבה ובעמל’ כניסוחה במכתבה למאגנס, “ולהפוך את מפעל חייו, את הגן הבוטני, למצבה חיה על קברו”. בסופו של דבר, בגלל התנגדות פרנסי האוניברסיטה, לא התממש הרעיון, ופועלו החלוצי של איג לא הונצח כמעט בכל דרך אחרת.

לאחר פטירת איג ניסו תלמידיו לחדש את חלקת הגן שמתחת בית הקברות הבריטי, בדגש על צמחי בצל ופקעות – גיאופיטים (ראו איור 3). אחד התלמידים הבולטים והמבטיחים בחקר הגיאופיטים היה טוביה קושניר, שגילה מין חדש של אירוס, הקרוי על שמו. טוביה שירת במחלקת הל”ה ונפל בדרכו להגנת גוש עציון בפברואר 1948.

מאז 1948 נותר הר הצופים כמובלעת מנותקת והגן הבוטני ומערותיו הפכו למערכת סליקים ובונקרים עבור תחמושת וכלי נשק, כולל חלקים של ג’יפים. לאחר חזרת האוניברסיטה להר, בשנת 1967, שוקם הגן הבוטני בעזרת מנהלו המסור מאיר שאואט, בסיוע תלמידיו-שותפיו של איג, פרופ’ מיכאל זהרי ופרופ’ נעמי פינברון. אולם מדע הבוטניקה שינה כיוון לתחומי הגנטיקה והגן הפך “לא רלוונטי”, במיוחד כשפרנסי האוניברסיטה החליטו לנגוס בו לטובת הקמת מבנים, שאוֹמנם קמו בשולי הגן.

בראשית שנות האלפיים החלו לדבר על שימור הגן, ובניצוחו של אוֹמן הגנים רן מורין ובסיוע קק”ל, בוצע תכנון מחודש ושדרוג של כל מרחב הגן, כולל המערות הארכיאולוגיות.

כיום אפשר לסייר בגן הייחודי הזה, הנחבא בלב הקמפוס, ולחוש את האווירה הבוטנית-היסטורית המעניינת שהוא משדר.

☆ קישור: