“מצפור השבעה” הוקם ב־2021 לזכר שבעה לוחמים שנהרגו באזור לכיש ב־1956, על ידי כוח של הלגיון הירדני. הוא ממוקם על גבעה המתנשאת בבא”פ לכיש (בסיס אימונים פיקודי) של צה”ל, סמוך לבית גוברין.

אחד היוזמים העיקריים של הפרויקט היה סגן מפקד הבסיס, רס”ן אבי שטראוס, שהשתחרר מאז מהצבא אך ממשיך לכבד ולאהוד את המקום. אבי שטראוס שמע את סיפור הקרב מפי אנשי כפר עציון והחליט שהוא מקדיש מזמנו וממרצו כדי לשמר את סיפור הקרב והלוחמים שנפלו בו, דבר שלא נעשה במשך כ־65 שנים. הוא היה זה שניהל את הקמת הפרויקט, גייס תקציב וניהל אותו – הכל למען שימור המורשת.

מפקד בא”פ לכיש, סיפר שהייתה התגייסות רבה לבניית המתחם: “נחשפנו לסיפור הקרב, וגילינו להפתעתנו שאין לו שום הנצחה – לא בספרות או באנדרטה כלשהי. החלטנו להקצות אזור בשטח האש של הבסיס, שהיה מוזנח מאוד, ועבדנו קשה כדי לשפץ את המקום. חיילים, נגדים וקצינים פינו אשפה, סיידו ונטעו עשרות עצים בידיים. זו גאווה גדולה. במקום שהיה מזוהם ומוזנח כעת ניצב מצפור ערכי ומחנך”. (ידיעות אחרונות)

אבי שטראוס חיכה לנו, אנשי “המסרה”, ליד שער הברזל של הבסיס ובמשך כשעתיים הובילנו לראש הגבעה וסיפר לנו את סיפור האירוע והמצפור.

סיור שגרתי של כוח ישראלי המורכב מכיתות חיילי עתודה אקדמאית בקורס מ”כים שהתקיים בבית גוברין, יצא בשעות הבוקר המוקדמות ב־10 בספטמבר 1956 לאורך קו שביתת הנשק ממזרח ומצפון למושב אמציה שקם על חורבות הכפר הנטוש דווימה.

החיילים היו במספר קבוצות קטנות שנעו באותו קו. בתצפיות הגבוהות יכלו לראות את בתי ואת צריחי המסגדים בכפר אידנא (שבראשיתו מנה כ־400 תושבים ולאחר מלחמת העצמאות הגיעו אליו הפליטים ומספר התושבים הגיע לכ-3,000 איש).

לאחר כשעתיים של תנועת הלוחלמים בשטח זוהו שלושה ערבים לבושים בגדים כהים, שהתנהגו באופן מוזר: הם חזרו על תנועות החיילים, כאשר התכופפו – התכופפו גם הם. כשנעצרו – נעצרו גם הם.

החיילים לא רצו לפתוח במהומה עם שלושה פלאחים שנראו להם עלובים. בסביבות השעה 11:00 בצהריים הגיע הכוח לאחת השלוחות של הרי חברון.

מספר קבוצות חיילים חצו בשלום את הוואדי שבמקום, המשיכו לנוע ולא ידעו מהמתרחש מאחוריהם.

בחציית הוואדי של אחת הקבוצות, נשמעו היריות הראשונות. החיילים החלו לתפוס מחסה כשהכדורים שורקים מעל ראשיהם. שאר הקבוצות היו מפוזרות ברחבי האזור מעל הוואדי.

הכיתות ניסו לנטרל את הירי בהנחה שיש שם מספר מועט של פלאחים. אחד מהחיילים התקדם לראות מה מתרחש למטה. הכדורים החלו לשרוק סביבו, הוא ראה את החיילים למטה בוואדי זוחלים תחת אש, מנסים להסתתר מאחורי הסלעים בוואדי החשוף.

האש התגברה, מספר היורים הערבים עלה. מהגבעה הדרומית ברכס נפתחה אש ממקלע והגיעו גם ערבים לבושי מדים בעלי כפיות אדומות וגם מאות אנשי הכפר אידנה.

המפקד פקד על החיילים לירות ולתפוס עמדות טובות. הירדנים הזעיקו את תושבי הכפר אידנה והקרב נעשה אכזרי מאוד.

היחידה שעל הגבעה המשיכה לנהל קרב בזמן שהגנה על החיילים שניסו לחלץ את חבריהם מהוואדי. הירדנים החלו להשתמש בנשק כבד יותר, פגזים ופגזי מרגמה, וגם בצרורות ארוכים של מקלעים.

יעקב פרידלנד, בן 34, לשעבר ממגיני קיבוץ נגבה במלחמת השחרור, נפגע בגבו והפך לפצוע הראשון בקרב. אילן דרושקובסקי, מקיבוץ רבדים, רץ לחלצו, נפגע בראשו ונהרג. גבי בקשט, שניסה לסייע, נפגע בבטנו. היה צורך דחוף לחלץ אותם משדה הקרב, ולא נותרה ברירה אלא לנטוש את הגבעה.

החיילים החלו לרדת למדרון אחורי, גוררים את יעקב פרידלנד עימם כשהיה במצב קשה. החיילים הפצועים התחננו לעזרה ושאר הבחורים ניסו להרגיע אותם ולמצוא פתרון לחילוץ תחת אש. לבסוף הגיע קומנדקר חילוץ והחלו לנסות להוריד אליו פצועים. הירדנים התקדמו והחלו לתפוס גבעות שבשטח ישראל, מה שהפך את הקרב לקשה יותר.

כשהמחלצים הגיעו למעלה הגבעה היו בטוחים שניצלו ולפתע ראו קבוצה של כ-40 ערבים שהחלו להסתער עליהם ורצחו ארבעה מהם.

סיור הבוקר שהחל בשלווה הסתיים בקרב עקוב מדם ובו נרצחו שבעה מחיילינו. אחד מת מפצעיו כעבור ימים ספורים. שתי גופות נחטפו על ידי הירדנים ורק לאחר תקופה מסוימת הושבו, והובאו לקבר בישראל.

הנופלים בקרב

• גבריאל בקשט – נולד באסטוניה, בן שנתיים היה בעלות הוריו לארץ והמשפחה השתקעה בתל־מונד. הוא היה בתנועת “הנוער העובד”. בימי מלחמת העצמאות פעל בתפקיד קשר בהגנת המקום. התגייס לצה”ל ושירת כמדריך. כקצין שירת כסגן ביחידה קרבית.
• אילן דרושוקובסקי – נולד בקרקוב, פולין. עם הכיבוש הנאצי מצאו אילן והוריו מחבוא בבתי ידידים והוא שהה במנזר, ובבית ספר לנערים קתולים. בסיום המלחמה השלים את לימודיו. בשנת 1949 עלה לארץ עם קבוצת “במבחן”. הצטרף לקיבוץ רבדים.
• שמואל יהודה זקס – נולד בירושלים, דור שביעי בארץ. בגיל 14 הצטרף לקיבוץ הדתי בשדה אליהו ובגיל 16 הצטרף להגנה. כשפרצה מלחמת השחרור חזר לירושלים והשתתף בקרבות שונים (קטמון, שייח ג’ראח, ועוד).
• בנימין המאירי – נולד בירושלים בשנה בה הוריו הגיעו לארץ מצ’כיה. ביולי 1953 התגייס לצה”ל ושירת כסייר ביחידה קרבית. בנימין התמסר לתפקידו בכל מרצו.
• יהושוע צרויה – נולד בפס שבמרוקו, בגיל 16 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער, עבר הכשרה חקלאית והתגורר בעין גב. עבר לגור בירושלים. ב־1952 התגייס לצה”ל ושירת כקשר בחיל רגלים. המשיך בצבא גם לאחר סיום הסדיר וצורף לקורם מ”כים בבית גוברין.
• פרידלנד יעקב – נולד בעיר גומבּין שבפולין. בגיל תשע הצטרף לתנועת “השומר הצעיר”, בגיל 12 היגר עם הוריו לארגנטינה, שם למד את מלאכת הצורפות. הגיע לארץ ב־1947 בראשית מלחמת השחרור ויצא ללחום בכיבוש קיבוץ נגבה, שם היה מקלען.
• משה נחום לרמן – נולד בתל אביב והיה חניך פעיל בתנועת “בני עקיבא”. גדל בבית דתי ונהג ללמוד תורה. בלימודי האוניברסיטה למד בפקולטה למשפטים, התגייס באוגוסט 1954 וכשהיה בהשתלמות בקורס מ”כים של העתודה נפל בקרב דווימה.

בעקבות ההתקפה החליט צה”ל לצאת לפעולת גמול באותו הלילה.

המבצע ניקרא “מבצע יהונתן” ויצא אליו כוח הצנחנים מגדוד 890 (המשכה של יחידה 101) ומפקדם – אריק שרון. ובנוסף גם כוח מגדוד נחל מוצנח 88 הגיע לפעולה.

באירוע היה גם מבצע הצלת חייו של מאיר הר־ציון, אז מפקד סיירת הצנחנים, על ידי הרופא הגדודי, סגן ד”ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ’) אשר ביצע בו ניתוח פיום קנה בתנאי שטח. על מעשהו זכה ד”ר אגמון לעיטור העוז.

תחילה הוחלט לתקוף את הכפר אידנא שמדרום־מערב לחברון. כאשר כוחות הצנחנים הגיעו לשטח הכינוס ליד אמציה, שונתה התוכנית ונקבעה פשיטה על בניין המשטרה הירדנית בא־רהווה.

בבניין המשטרה הייתה פלוגת חיילי משמר של הלגיון. אריק שרון אמר בתדרוך למפקדי הכוחות: “המשימה היא פריצה לתוך הבניין המבוצר ופיצוצו על כל יושביו. לא יישאר חדר או אבן”, וכן הוסיף: “אם לא מוצאים את המשטרה לא חוזרים לישראל”.

המבצע עורר סערה בירדן ותגובות חריפות בקהילה הבינלאומית. ועדת שביתת הנשק יצאה בהצהרה: “הוועדה קובעת, כי חציית קו שביתת הנשק על ידי כוחות מזויינים ישראליים והפעולות התוקפניות אשר בוצעו, הן מעשים עוינים הדומים למעשי מלחמה, והפרות רציניות וגלויות ביותר מצד ישראל של סעיף 3 בהסכם שביתת הנשק”.

“מצפור השבעה” לזכר הנופלים, שנבנה באיחור רב, הוא פרויקט חשוב, גם למשפחות הנופלים וגם למען שמירת המורשת הצה”לית. המצפור בנוי משתי סככות גדולות שעל קירותיהן נתלו סיפורי ההתיישבות באזור והקרבות שהתנהלו שם. מסביב יש משטחי אדמה גדולים לקיום מסדרים ולחנייה, תורני דגלים וגם עמודי בטון נמוכים, המשמשים כמושבים, המסודרים סביב עיגול מול חור ברצפה המיועד להכנסת עצים והדלקת מדורה.

מהמצפור יורד שביל תצפית שלאורכו ניצבים שלטים עם מידע על אזור לכיש. בסופו ישנה מערה, לא מטופלת ומוזנחת. שבתוכה הרבה תאים חצובים באבן. מקום שניראה מעניין ודורש טיפול לשיקומו.

אבי שטראוס מאמין ופועל לאיחוד בין אהבת הארץ לבין שימור המורשת הצה”לית וזאת על ידי הקמת אתרי מורשת גם במחנות צה”ל המלווים את המדינה מאז הקמתה. דבר זה לא כל כך מקובל בארץ. הגיע כבר מזמן המועד שראשי משרד הביטחון יטפלו בשחזור ובשימור מחנות ומתקנים צבאיים מוזנחים ומופקרים המפוזרים ברחבי הארץ.

מומלץ מאוד להגיע בקבוצות לסיור מודרך מלא בהסברים במצפור השבעה, כדי ללמוד מה שהיה בחלק מהמדינה הקרוב לגבול הקו הירוק.
חשוב גם שימצאו ממשיכים לפעילותו של אבי בהחזקת “מצפור השבעה”, שיעלם אם לא יטפלו בו כראוי.
אפשר לתאם ביקורים עם נטלי חדד – קצינת אגם בא”פ לכיש בטלפון 052-3428206

שיהיה בהצלחה לכל העוסקים במלאכה החשובה ולאלה שיאשרו תקציבים וגיוס כוח אדם מתאים לביצוע המשימות.

[תצלומים: ישראל פרקר, יוני 2023]

חזרה לסקירות ודעות