כמי שגדל בשנות ה-1950 בקיבוץ של השומר הצעיר”, מרחביה, התחלתי לקרוא כבר מכיתה ה’ את היומון “על המשמר” וגם את האח הקטן שלו – השבועון “משמר לילדים”. בקיבוץ שלנו היו חברים שעבדו במהלך השנים בעיתון: אחד מהעורכים – אלעזר פרי, הכתב בעמק – יעקב פליישר, והכתבים בצפון – מירה מינצר-יערי ואבשלום גינת. בסופי שבוע פורסמו מאמריו הפוליטיים של חבר הקיבוץ, מנהיג מפלגת מפ”ם – מאיר יערי. היה זה העיתון הנפוץ בקיבוץ הארצי, וממנו למדנו מה קורה בתנועה הקיבוצית, בארץ ובעולם, מי ניצח ומי נפטר. אחר הצוהריים אחד, כשהגעתי לבית הוריי לאחר יום הלימודים בבית הספר, נגלה לעיניי העיתון שהוריי פרסו על המיטה בחדר המגורים – ובו בלטה מודעת אבל של דודי מצד אבי, שנפטר בקיבוץ שכן עקב הכשת נחש. האִמרה השגורה דאז, “היה כתוב בעיתון”, משמעותה הייתה דיווח בעיתון שלנו, שעל ברכיו גדלנו. גם בשירות הצבאי ליווה אותי עיתון ידידותי זה לפני שעלעלתי ביומונים אחרים שסיפק הצבא ליחידות. כך ממש, כעבור שנים, כשחנינו בנגב באימון, נודע לי מעיתון זה על חברת קיבוצי שנהרגה בתאונת דרכים. להבדיל, מדור הספורט בעיתון היה מקור המידע לתוצאות משחקי הכדורעף בליגה הלאומית ולמחמאות שזכו חברי כיתתי, ששיחקו בנבחרת.

בשנות השבעים של המאה ה-20 שהיתי מספר שנים בלוס אנג’לס כסטודנט לעיצוב פרסום. הצעתי אז למערכת העיתון לתפקד ככתב חוץ. ואכן, הכתבות והידיעות שהעברתי לעיתון (בעריכת יעקב רבי ומארֶק גפן) ולמוסף השבועי שלו, “חותם” (בעריכת רוביק רוזנטל), תרמו הרבה מידע וגם סקופים. דיווחתי בכתב יד על גבי נייר דק, בעיקר – אך לא רק – בתחומי חברה ותרבות, על חיי הקהילה היהודית, ולהבדיל – הישראלית המושמצת בישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, או על הפוביה מכרישים בעקבות הסרט “מלתעות”, והפקת הסרט “מבצע יהונתן” על מבצע החילוץ באנטבה. הכתבה הראשונה שלי, שהייתה מעין מבחן קבלה להפיכתי ל”שליח העיתון”, התבססה על ניסיוני כעובד במשך שבוע במסעדת “מק’דונאלדס”. דיווחתי על ביקורי “הנועז” במטה המפלגה הנאצית, על ריאיון עם “האדם השלישי” שהואשם בריגול למצרים ועל השתתפות בטקסי חלוקת פרסי “אוסקר”, וגם על שילוח לוויין לחלל ממעבדת ההנעה הסילונית. ידיעה על רכש ישראלי של כדורסלן יהודי מצטיין שהכרתי, התקבלה אצל עורך מדור הספורט ישראל פז, אך הוא העבירה ללא ידיעתי לעיתון “חדשות הספורט”, שגם אותו ערך. לאחר שהתלוננתי, שולם לי כמקובל, עבור הסקוּפ. כשחזרתי ארצה, בסוף שנת 1977, התבקשתי על ידי מיכל סנונית להמשיך ולכתוב לעיתון, ובמשך מספר שנים עוד סיפקתי כתבות וידיעות במגוון תחומים, למשל במדור “הכלכלה והאדם” בעריכת צביה בן-שלום. בתחילת שנות השמונים השתתפתי בסדנת עריכה עיתונאית מטעם “על המשמר”, שארגנה מרים עין דור והִנחה דווקא עורך ב”ידיעות אחרונות” דאז, רם אורן. את אחת המשימות עשיתי יחד עם אבי בניהו, שהיה אז בראשית צעדיו בתחום. סדנה זאת ציידה אותי בידע משלים בהמשך דרכי, לצד עבודתי כמעצב תקשורת חזותית ושיווקית.

ב-1982 גויסתי למערכת “השבוע בקיבוץ הארצי”, כעורך גרפי. השבועון שהודפס בבית “על המשמר”, פעל מהמבנה ששכן ברחוב המסגר בתל אביב. את יום העימוד של הגלופות והטקסטים ביצעתי יחד עם העורך, יעקב ליאור מקיבוץ מענית. באותם ימים ההדפסה הייתה עדיין בשיטת בלט תוך שימוש בשורות יצוקות עופרת ובגלופות צינק של תצלומים ואיורים. עבדנו בקומת הקרקע לצד הסדרים והמדפיסים. בעת מלחמת לבנון הראשונה (“שלום הגליל”), יצא העורך למילואים ותפסתי את מקומו בהוצאת גיליון חירום, שבו ראיינתי את ראש המועצה האזורית הגליל העליון, אברהם ברושי, חבר קיבוץ שמיר.

כעבור זמן קצר עבר העיתון לביתו החדש והמרווח ברחוב חומה ומגדל, הצמוד לכביש איילון, כשהוא מכניס לפעולה מערכות הדפסה מתקדמות בשיטת אופסט, כולל הפקת טקסטים ממוחשבת בשיטת סדר צילום, והדפסה בצבעים. גם כאן הבאתי את הידע המוקדם שלי, שרכשתי בארה”ב וכן ב”דפוס השומר הצעיר” ששכן במרחביה ועבר תהליך דומה – מבלט לאופסט. את ארוחות הצוהריים סעדנו בחדר קטן בקומה העליונה, כשאפרים מכין לנו את הבשר והמרק הטעימים. במבנה החדש פגשתי עיתונאים ותיקים וצעירים, ביניהם אמנון אברמוביץ’ ועודד ליפשיץ (שנחטף ונרצח בעזה). גם אנשי השבועון “העולם הזה”, שהודפס כאן, פעלו ממש לצידנו. כולנו היינו אז חלק מהמהפכה החדשה של העיתונות בארץ.

[11/2025]