מאות פעמים שמענו ברדיו את שיר “התזמורת של ראשון לציון” שכתב דן אלמגור, הלחין ושר שמעון ישראלי:

בַּיָּמִים שֶׁקּוֹסוֹבִיצְקִי, הַמְּנַצֵּחַ הַגָּאוֹן, לֹא יָדַע לִקְרֹא תָּוִים-בְּלִי-נְקֻדּוֹת, בָּא לָאָרֶץ אוֹסוֹבִיצְקִי, מִפְּקִידָיו שֶׁל הַבָּרוֹן, ואָמַר לִפְרַיְמָן: “קִים, ואוֹרְכֶּסְטְרָה פֹּה נָקִים.”

מֵאִירֹובִיץ בָּא עִם פַּיְלָה. חִיסִין בָּא עִם תֹּף מֵעוֹר. גִיסִין בָּא לוֹ עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה נֶט.

בָּא אֲפִלּוּ מוֹיְשֶׁה זַיְלֶר, עִם מֵיתָר, אַךְ בְּלִי כִּנּוֹר. וּמָאֶסְטְרוֹ אוֹסוֹבִיץ אָז הֵרִים אֶת הַשָּׁרְבִיץ…

מיהם כל השמות האלה, המופיעים בבית הראשון של השיר, הכל כך ידוע לנו, הבוגרים?

יהושע אוסוביצקי, היה פקידו הראשי של הברון אדמונד ג׳יימס דה רוטשילד בראשון לציון והוא גיבורנו בסיפור, הפעם. אחיו בוריס אוסוביצקי (“מאסטרו אוסוביץ”) היה מנצח בתזמורת. סרגיי קוסביצקי היה מוזיקאי, מנצח ומלחין יהודי אמריקאי יליד רוסיה. בהיותו בן שמונה, לקחה אישה מקומית את קוסביצקי תחת חסותה והחלה ללמדו נגינה בפסנתר. אין לו כל קשר לראשון.
האוֹרְקֶסְטְרה של ראשון היא התזמורת הראשונה בתקופת הישוב. נוסדה בראשון לציון בשנת 1895 על ידי בוריס אוסוביצקי, אחיו של יהושע אוסוביצקי, שהיה יינן ביקב ומנצחה הראשון. היא פעלה בשנותיה הראשונות של המושבה, הייתה למרכז תרבותי בישוב, ואף הוזמנה לחגיגות רשמיות ביפו ובירושלים.
היחסים בין יהושע אוסוביצקי למתיישבי המושבה היו קשים ביותר, עד שסילקו אותו מכאן. המצב בראשון לציון היה נורא באותה תקופה, סוף שנות השמונים של המאה ה-19.
מיד תבינו שהברון רוטשילד ופקידיו לא היו כל כך נחמדים, בראשון, כפי שחשבתם.

וזה סיפור המעשה בתמצות, מתוך: “סיפורי ארץ-ישראל – מצבות מדברות 1850 – 1950”.

ב-1883 הכספים שהעביר הברון למושבה אזלו. אנשי המושבה פנו לברון, אך הוא התנה את תמיכתו בהעברת אדמות המושבה לרשותו ומסירת ניהול ענייני המושבה לפקידיו ובראשם יהושע אוסוביצקי, מורה שהועבר מ’מקווה-ישראל’ לנהל את המושבה. המושבה עברה לידי הברון, ולפקידיו ניתנה הזכות לעשות בה כברצונם.
תנאי להמשך סיוע הברון היה שכולם יהיו שכירי-יום העובדים בנחלותיו.
שמואל הירש מנהל בית-הספר החקלאי ‘מקווה ישראל’, התמנה למשגיח על המושבה ולגזברה. הוא חס על כסף הנדיב, קימץ בהוצאות ובתמיכתו באיכרים הצית את אש המחלוקת בראשון לציון.
נחתה גם הגזרה: “ברשות האדמיניסטרציה לבטל איכרוּת מכל מי שאינו נאמן לברון ולפקידיו”
זלמן דוד לבונטין העדיף להתפטר מכהונת ראש הוועד ושב לרוסיה.
יוסף פיינברג הקים משק חלב. מצבו הכלכלי השתפר והוא נבחר ליושב-ראש ועד המתיישבים. ביתם של יוסף וברטה היה מרכז למשכילי המושבה – איכרים ופועלים.
פקידי הברון אסרו על פועלים יהודים לגור במושבה. הם התגוררו בצפיפות ובדוחק באוהלים, בסוכות, ברפתות ובאורוות, או בחדרים ששכרו בסביבה. ועד המתיישבים פוזר.
יומיים לפני יום הכיפורים, פרסם אוסוביצקי גזרה נוספת: “כל האיכרים והפועלים חייבים לבוא לבית הפקידות ולחתום על הצהרת נאמנות. מי שלא יחתום על האמנה ייקרא לדין.”
בין המסרבים לחתום היו משפחות פיינברג, בלקינד, איזנבנד וחנקין, והפועלים חסרי הנחלה שבראשם מיכל הלפרין. גם האיכרים בעלי האדמות ובראשם משפחות פיינברג, בלקינד וחנקין, יצאו נגד הפקידים.

יוסף פיינברג ביקש מאוסוביצקי רשות להביא פועלים יהודים לבציר ליקב היין הפרטי של לייב חנקין. הפקיד שלל כל העסקת פועלים יהודים במושבה בטענה שהללו יקרים מדי ושהם מעוררי מהומות, והודיע שאסור לבצור עד קבלת אישור מיועצי הברון.
בשעות בוקר מוקדמת יצאו לעבודה יהודה לייב חנקין ותנחום בנו, יוסף פיינברג, אחיו ישראל ואשתו פאני ובידיהם מזמרות. הם התפזרו בין שורות הכרם והחלו ממלאים את הסלים באשכולות ענבים. בערב חזרו ודרכו את ענבי היין תוך שירה וריקוד. בראש החוגגים היה מיכל הלפרין. מאז לא שקטו הרוחות במושבה. המושבה התפלגה.
תחילה הייתה אגודה אחת, “רודף שלום”. איכרים, פועלים, משכילים ופשוטי עם ואפילו הפקידים היו מתאספים כל שבת ודנים מענייני גמרא ו׳פרשת השבוע׳ ועד חידושי העברית בעיתון “הצבי” של בן-יהודה.
אוסוביצקי הקים את “אגודת רעות” לאלה שתמכו בו. “כל מי שחשש לעורו ולכספי התמיכה עשה כל מאמץ להצטרף אליה”. “רוב האיכרים לא אהבו את אוסוביצקי אבל פחדו ממנו”.
במרד נגד פקיד הברון, יהושע אוסוביצקי, עמד יוסף פיינברג בראש המורדים.
בשנת 1886 החלו היחסים בין אוסוביצקי והאיכרים להתערער. הפקיד הטיל קנסות וקירב אליו מלשינים וחנפנים.
באפריל 1887 פורסמה הגזרה: “החל מהיום אסור לאיכר או לפועל הגר קבע במושבה לאכסן בביתו איש זר יותר מעשרים וארבע שעות. זר ייחשב כל מי שהוא חסר רכוש ואין לו מגורי קבע במושבה ומי שלא חתם על כתב הנאמנות. כל העובר על הפקודה הזאת ייענש בכסף התמיכה”.
הגיע מכתב מפקידי הברון: “מיכל הלפרין אינו רצוי במושבה, הגיע כפועל זר ולא קיבל אישור להישאר בראשון-לציון. על פי התקנות החדשות עליו לעזוב את המושבה בתוך עשרים וארבע שעות.
המושבה סערה. מתיישבים התאספו בבית-הכנסת והחליטו לסלק את אוסוביצקי מהמושבה.
יוסף פיינברג ,ישראל אחיו ויהושע חנקין אמרו לאוסיביצקי: “באנו לבקש ממך לעזוב את המושבה…”. עוד באותו ערב עזב אוסוביצקי את המושבה מלווה בהירש.
המורדים חגגו את “ניצחונם”, אך לא לאורך ימים.
זיגמונד זימל, שליחו של הברון ומקורבו, הגיע למושבה.
במוצאי שבת סיפרו בבית-הכנסת כי אוסוביצקי מתכוון לחזור כבר ביום ראשון, ואכן בסביבות השעה עשר הגיעה עגלה ובה שמואל הירש, זימל ואוסוביצקי. לא אפשרו לאוסוביצקי להיכנס והוא עזב ליפו.
התגובה הגיעה. הופסקה התמיכה מהברון. החלו קטטות בין מתנגדי אוסוביצקי ובין תומכיו. שני הצדדים עמדו בעקשנות על דעתם. עד שהגיעו לפת לחם.
בשנת 1900 מושבות הברון עברו לחברת יק”א, החברה היהודית להתיישבות, שהוקמה על יד הברון מוריס הירש.