יש אנשים שסיפור חייהם הוא גם סיפורה של מדינת ישראל.
כך הוא סיפורו של מיכאל בן יוסף (מימי) כיום בן +94, שהיה טייס בחיל האוויר שהטיס את מטוס ההרקולס מספר 2 במבצע אנטבה ואחד האנשים שהיו שותפים לאחד ממבצעי החילוץ הנועזים ביותר בתולדות העולם.
בשיחה מיוחדת ונדירה בינינו הוא משחזר את רגעי המתח הדרמטיים בשמי אפריקה, את ההחלטות שהתקבלו בתוך שניות, את ה”אי-סדר” שאחרי החילוץ וגם את הדרך הארוכה שעשה מאז היותו נער יהודי ברומניה, דרך אוניית עולים צפופה ומעברת אוהלים, ועד לתא הטייס של מטוס ההרקולס.

יום שישי בצהריים, 1976. בן יוסף היה אז טייס מילואים והתגורר בתל אביב.
“בשעה שתיים אחר הצהריים קיבלתי שיחת טלפון מבחורה שדיברה בלחץ ואמרה רק משפט אחד: “בוא מיד לטייסת”!
כשהגיע מימי לבסיס חיל האוויר בלוד הוא הבין מיד שלא מדובר בעוד אימון.
“בדרך כלל יש בחדר התדריכים 30 או 40 אנשים. הפעם נדחסו שם יותר מ־200 איש. הרבה מהם עישנו, וכל החדר היה מלא בעשן.”
על הלוח הגדול כבר נרשמו ארבעת מטוסי ההרקולס ולידם שמות הקברניטים והצוותים.
“ליד מטוס מספר 2 היה כתוב השם שלי.”
באותו רגע איש עדיין לא ידע כיצד יסתיים המבצע.

בדרך לאוגנדה עצרו המטוסים בשארם א־שייח’ (אופיר), בבסיס חיל האוויר הדרומי ביותר, אז, לצורך תדלוק.
שם כמעט הסתיים הכול באסון. מטוסי ההרקולס היו עמוסים מעל למשקלם הרגיל והמותר בלוחמים, כלי רכב וציוד רב.
“בשארם הטמפרטורה הייתה 34 מעלות. בטמפרטורה כזאת המנועים מפתחים פחות כוח, והמטוס צריך מסלול ארוך יותר להמראה, אבל הזמן דחק.”
“אף אחד לא שקל את המטוסים בדיוק. פתחנו מנועים, רצנו ורצנו על המסלול… והמטוס פשוט לא התרומם. המסלול הלך והסתיים”.
“ברגע האחרון משכתי בעדינות את ההגה, כמו מטוס שממריא מנושאת מטוסים, ירדתי מעט מעל המים ורק אחר כך התחלתי לטפס למעלה”.
הפסקה בתשובה…
“הייתי לבן לגמרי. הייתי בטוח שזה הסוף שלי. לקח לי שבוע לחזור לצבע הרגיל.”
GPS לא היה במטוס ואת ניווט המטוס עשה הנווט באמצעות מפות ומד מרחק שבאמצעותם הצליחו להגיע עד שדה התעופה באנטבה שבאוגנדה.

“ידעתי שניצחנו”
בשדה התעופה אנטבה עצמו נשאר בן יוסף בתא הטייס.
המנועים המשיכו לפעול ללא הפסקה כדי לאפשר המראה מיידית במקרה חירום.
את החטופים המשוחררים הוא כלל לא ראה. אבל רגע אחד נצרב בזיכרונו.
“הסתכלתי וראיתי את מטוס מספר 4, שהיה ריק כשהגיע, מתחיל להמריא.”
זה היה המטוס שנשלח לאסוף את החטופים.
“כשראיתי אותו מתרומם לשמיים אמרתי לעצמי: ‘וואו… ניצחנו.'”

לאחר נחיתה חשוכה ונועזת באנטבה, כשהמטוסים עומדים עם מנועים פועלים ליד הטרמינל החדש והלוחמים מנהלים קרב, אחרי כשעה החל שלב ההתקפלות. כאן נחשף סיפור על הלוגיסטיקה מאחורי המבצע.
הדילמה הייתה האם להעמיס חזרה לארץ ג’יפ או משאבת דלק…
בין הציוד שהובא לאוגנדה הייתה משאבת דלק ענקית, בגודל של ג’יפ.
כאשר הגיע הזמן להעמיס הכול בחזרה התברר שעל דלת הזנב של ההרקולס נשאר מקום רק לפריט אחד – או הג’יפ או המשאבה.
מנהל ההעמסה פנה למפקד הכוח הקרקעי, מתן וילנאי. “מה לוקחים?”
וילנאי לא היסס. “את הג’יפ.”
שבוע לאחר מכן, במסיבה בארץ, שאל אותו בן יוסף:
“תגיד, איך ויתרת בשנייה על המשאבה?”
וילנאי חייך והשיב:
“חשבתי לעצמי… עם מה המ”פ שלי ייסע הביתה ביום שישי”?

“בחזרה לארץ נחתנו בשדה התעופה בניירובי, שם תודלקו המטוסים. מנהל התחנה שם היה הישראלי דני סעדון.”

רק לאחר הנחיתה בארץ שמע בן יוסף שיוני נתניהו נהרג במהלך המבצע.

בדרך הביתה לקחו אותו חברים שחיכו בבסיס ח”א למסעדת מלון דן בתל אביב.
“הניחו לפניי סטייק ענק.” אבל הוא לא הצליח לאכול אותו.
“הייתי כל כך מתוח… שלא נכנסה לי אפילו חתיכה אחת לפה.”
מימי הגיע הביתה מותש.

הטייסים שמאחורי מבצע אנטבה
לקראת סוף השיחה עלה נושא חשוב במיוחד – מקומם של הטייסים בסיפור מבצע אנטבה. פעמים רבות מתואר המבצע בתקשורת דרך הלוחמים, המפקדים, בני הערובה והדרמה על הקרקע. אבל בלי הטייסים, המטוסים, הניווט והאחריות העצומה באוויר ברור שהמבצע לא היה יוצא אל הפועל.

בן יוסף הזכיר את מפקדי מטוסי ההרקולס במבצע. לדבריו, מטוס מספר אחת הוטס על ידי ישעיהו (שיקי) שני, שהיה מפקד הטייסת. מטוס מספר שתיים היה בפיקודו של מיכאל בן יוסף עצמו. מטוס מספר שלוש היה בפיקודו של עוז אריה ז”ל. מטוס מספר ארבע היה בפיקודו של אמנון הלבני ז”ל.
זו רשימה קצרה, אך מאחוריה עומדים אנשים שנשאו באחריות כבדה מאוד. לא רק להביא כוח למרחק עצום, אלא גם להחזיר אותו. לא רק להמריא ולנחות, אלא לעשות זאת בתנאים יוצאי דופן, בזמן קצר, במבצע שכולו סיכון, אי-ודאות ותלות מוחלטת בדיוק הביצוע.

מרומניה לישראל
הרבה לפני שהטיס את ההרקולס, היה בן יוסף נער יהודי ברומניה.
הוא החל ללמוד בטכניון המקומי, אך בשנת 1952 החליטה אימו לעלות לישראל.
אביו סירב לעזוב את רומניה וההורים התגרשו.
האם ובנה עלו לבדם על אוניית העולים טרנסילבניה.
“האונייה נועדה לכ-300 נוסעים.” בפועל היינו עליה כמעט 3,000 איש.”
התנאים היו קשים ביותר, אבל איש לא התלונן. כולם רצו להגיע לישראל.

בנמל חיפה העלו את העולים על משאיות פתוחות.
היעד היה מעברת אומץ-קקון, סמוך למושב אומץ ולתל קקון בעמק חפר שבשרון.
שם קיבלו האם ובנה שתי מיטות סוכנות וציוד בסיסי.
“הגשם ירד עלינו בתוך האוהלים.” מרומניה הם הביאו איתם ארגז עץ גדול.
הארגז הגיע חודשים מאוחר יותר, והפך לרהיט המרכזי בביתם הדל. כך נראו חייהם של רבים מהעולים באותן שנים: מעט מאוד ציוד, הרבה אי-ודאות, והרבה צורך להסתדר.

במהלך השיחה סיפרתי לבן יוסף שגם אני קשור למקום.
אמרתי לו: “אני חייב לספר לך משהו… נולדתי רק קילומטרים ספורים משם, בכפר חגלה. אמי הייתה מורה בבית הספר בקקון.”
בן יוסף הביט בי בהפתעה ואמר:
“מה אתה אומר ?…”
לרגע אחד התחברו שני סיפורי חיים שנולדו באותו עמק.

שאלתי אותו כיצד הצליחו לשרוד במעברה.
איך השיגו אוכל?
איך התמודדו עם החורף? איך התחילו חיים חדשים? הוא חייך בענווה ואמר:
“אני כבר לא זוכר… פשוט המשכנו קדימה.”

במעברת קקון הם נשארו זמן קצר בלבד. בן יוסף סיפר על בן דודו שגר בקריית מטלון, ליד פתח תקווה. בעזרת מעט הכסף שהיה לו הוא נסע אליו באוטובוס. את מה שקרה שם הוא זוכר לכל ימי חייו: בן הדוד אמר לו להיכנס לאמבטיה, להתרחץ, ונתן לו גופייה ותחתונים משלו.
בהמשך ביקשו לעבור למעברה קרובה יותר לתל אביב, והם עברו לנחלת יהודה. גם שם קיבלו אוהל. ואז החל לרדת גשם חזק. מתחת למיטות של האם והבן זרם נחל קטן. בן יוסף הצעיר ניסה להילחם בו.
“אמרתי: אני אהרוג את הנחל הזה”, הוא נזכר.
“ואז הגיע הלקח הראשון של הארץ החדשה: מתברר שאי אפשר להרוג נחל בגשם חזק”.
בבוקר היה צריך לקום ולעבוד. הוא מצא עבודה בגראז’ בתל אביב, בסגירת ברגים. כנראה לא היה מצטיין בתחום, כי פוטר אחרי כמה ימים וקיבל כמה לירות על עבודתו. אחר כך עבד עם בן דודו, קבלן, שסייע בבניית שלדי בטון בחולון.
זו הייתה תקופה קצרה, אך מכרעת. בתוך חודשים ספורים החליט הצעיר החדש בארץ שהוא רוצה ללכת לחיל האוויר.

בן דודו הזהיר אותו: “לחיל האוויר לא נכנסים כך סתם. צריך לעבור בדיקות, מבחנים, התאמה”. אבל בן יוסף הלך. באוטובוסים וברגל הגיע לבסיס, עבר את הבדיקות הדרושות, כולל בדיקה אצל פסיכיאטר.
הסיטואציה כמעט בלתי נתפסת: הוא לא ידע עברית, כמעט לא ידע אנגלית, והפסיכיאטר כנראה לא ידע את השפות שלו. ובכל זאת, איכשהו, השיחה התקיימה. הפסיכיאטר כתב שהוא בסדר.

בהמשך הגיע לקורס הטייס בכפר סירקין. שם פגש שליש בדרגת סרן שדיבר איתו ביידיש. הסרן ניסה להוריד אותו מהעניין. הוא אמר לו שהקורס קשה, שאם ייכשל לא יוכל לנסות שוב, ושכדאי לו לחשוב היטב.
בן יוסף ענה בפשטות: “חשבתי. אני נשאר”.
התגובה של הסרן הייתה קצרה וקולעת: “בחור עם אמביציה”.
ואכן, זו אולי אחת המילים המדויקות ביותר לתיאור דרכו – אמביציה. לא צעקנית, לא תיאטרלית, אלא עקשנית. כזו שמזיזה אדם ממעברה אל תא הטייס.

בן יוסף עבר את קורס הטיס. תחילה טס במטוסי קרב, ובהמשך עבר למטוסים אחרים. הוא מזכיר את הספיטפייר, את המוסקיטו ואת הדקוטה. בשלב מסוים הבין שכדי להגיע לאל על, עליו לצבור שעות טיסה רבות. באל על משכו אותו המטוסים הגדולים ובראשם מטוסי הקונסטליישן, מטוסי ארבעה מנועים שהיו אז סמל לעולם תעופה רחב וגדול יותר.
כדי לצבור ניסיון עבר לטייסת 103 וטס על דקוטה. שם צבר שעות רבות. כל טיסה נרשמה בלוגבוק, ספר הטיסות האישי של הטייס, שבו מתועדות שעות הטיסה ונחתמות על ידי הגורמים המוסמכים. בסופו של דבר הגיע לאל על עם אלפי שעות טיסה.

אבל גם שם לא חיכה לו שטיח אדום. האנגלית שלו, כפי שהוא מתאר זאת בחיוך, הייתה “קצת רומנית”. הבוחנים דיברו איתו באנגלית, והוא עשה כמיטב יכולתו להבין ולענות. הם בדקו את הלוגבוק, ראו שלא זייף דבר, והחליטו לתת לו הזדמנות.
הטיסה הראשונה באל על לא התחילה טוב. הוא נשלח אל קפטן ביל כץ, שהיה אמור להכניס אותו לעולם הקונסטליישן. בן יוסף עלה למטוס, הציג את עצמו, והקפטן, עם סיגר בפיו, שאל באנגלית: “Who are you?”
בן יוסף לא ממש הבין. ואז בא המשפט הבא “Get off my airplane!” :
כך, בפשטות, הוא נזרק מהמטוס.
“זו הייתה קבלת הפנים שלי באל על”, הוא אומר.
אבל גם זה לא עצר אותו. בהמשך טס עם קפטנים אחרים, נקלט באל על והמשיך בקריירת התעופה שלו.

סיפור של דור
סיפורו של מימי בן יוסף אינו רק סיפור של טייס. זהו סיפור של דור שלם: עולים שהגיעו בלי שפה, בלי רכוש כמעט, בלי ודאות ובלי הבטחות. אנשים שהתחילו באוהל, עבדו בכל עבודה, למדו תוך כדי תנועה, ובנו לעצמם חיים חדשים במדינה צעירה.
במקרה של בן יוסף הדרך עברה ממעברת קקון למעברת נחלת יהודה, מהעבודה בגראז’ ובבניין אל קורס הטיס, ממטוסי הדקוטה והקונסטליישן אל מטוסי ההרקולס, ועד לאחד המבצעים הנועזים והמפורסמים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
ובתוך כל זה נשאר גם האדם עצמו, זה שלא הצליח לאכול סטייק גדול במלון דן אחרי שחזר ממשימה היסטורית. זה שזכר את הגופייה והתחתונים שקיבל מבן דודו אחרי המסע מהמעברה. זה שניסה “להרוג” נחל קטן מתחת למיטה באוהל, וגילה שהגשם בארץ חזק ממנו, וזה שאמר לסרן שדיבר איתו ביידיש: “חשבתי. אני נשאר”.
לפעמים, במשפטים הקטנים האלה, נמצאת כל הביוגרפיה.
לא רבים האנשים שזכו להיות עדים לשני פרקים כה משמעותיים בתולדות המדינה: הקמתה וקליטת העלייה הגדולה, ולאחר מכן ההגנה עליה באחד ממבצעי החילוץ שהדהימו את העולם.
היום, בגיל 94+, בן יוסף מספר את סיפורו בשקט, בענווה וללא שמץ של התרברבות. דווקא הפשטות שבה הוא מתאר את הרגעים שבהם ההיסטוריה נכתבה, היא שהופכת את עדותו לאחת המרגשות והחשובות ששמעתי.

אני רוצה להזכיר גם שאת מימי בן יוסף אני מכיר שנים רבות, מעולמו של היין בו אני גם מעורב תקופה ארוכה. מימי הוא בעל דיפלומות יין מאוניברסיטאות בלונדון, בצרפת ובקליפורניה.
הוא מבחירי עיתונאי היין בארץ, שפט בתחרויות יין בחו”ל וגם כתב ספרים על עולמו של היין. אלה ספרים מלאי מידע מהם גם אני למדתי הרבה מתוכנם.
ספר היין – 1990
יינות ישראל – 1997
The bible of Israeli wine – 2002
The wine route of Isreal – 2015

הוא כתב וכותב כתבות על יין בעיתונים שונים ושמו מופיע בספרים רבים מעולם היין ברחבי העולם.
לחיים, עם איחולי שפע בריאות למימי.

[יולי 2026]